עזרת נשים: גם בתקשורת "קול באישה ערווה"

החיילות שרות, החיילים קמים ונוטשים במחאה, צמרת הצבא נזעקת לסוגיית הדרת נשים, הרבנים פוסקים, וכל החושך המוסרי והגזעני הזה, בכסות של אמונה וגלימה משיחית, מתנקז לתקשורת. כשף מיומן, העיתונים, תחנות הטלוויזיה והרדיו ואתרי האינטרנט רוקחים מכל אלה מטעמים ומגישים חם לשולחן הציבורי.

אבל גם בלי חוקים הלכתיים, לחישות רבנים או פסיקות חכמים, אותה הרחקת נשים קיימת גם בתקשורת - הנאורה והמתקדמת בעיני עצמה. הסיבות הן אחרות. אין פה מניעים דתיים, אין הוראה ברורה ממקור כוח כלשהו, אבל כמו במגזרים אחרים במשק – תקרת הזכוכית קיימת וכמעט אפשר לגעת בה. מי שנקרה לכנס אילת לתקשורת חש זאת היטב. בטרקליני מלון "הרודס" הסתופפו להם שועי מיקרופון ומצלמה, אנשים שבכוח הכישרון, העבודה הקשה והמרפקים התברגו בצמרת עולם התקשורת. אבל איפה הן, הבחורות ההן, עם התואר והמשרה הבכירה? אינן.

הנשים בתקשורת, כמו גם במקצועות אחרים בישראל, הן בבסיס הפירמידה - מפיקות, תחקירניות, כתבות שטח, עורכות זוטרות. כנמלים עמלניות הן עובדות ועובדות, למען אלה שבפסגת הפירמידה, שם תמצאו שתיקה גברית קשוחה. קול אישה אינו בנמצא, רק גברים זקופי קומה ועתירי שכר, כבוד ויקר.

בפאנל ועדת העורכים שנערך בכנס התקשורת לא השתתפה אף אישה, נשים לא מגיעות לתפקידי עריכה בכירים ולא עומדות בראש המערכות הגדולות בשוק התקשורת. גם ביתר הפאנלים שנערכו בכנס בלט היעדרן, עד כדי כך שקהל הצופים בדיונים העיר על כך פאנל אחרי פאנל.

30 פאנלים בכנס, רק ב-18 מהם, לקחו חלק נשים, לרוב אחת או שתיים בדיון, לא יותר. 29 נשים בלבד לקחו חלק בכלל הדיונים, בפאנל ממוצע ישבו בין שישה לשמונה דוברים, 30 פאנלים, תחשבו לבד את האחוזים. רק 14 מאותן 29 יחידות סגולה הן עיתונאיות בהווה, השאר הן נציגות האקדמיה, הפוליטיקה, צה"ל, נשים שעוסקות בתפקידי דוברות ונציגות מועצת הרשות השנייה.

בראשות קדימה והעבודה עומדות נשים; כמחצית מהשופטים במערכת המשפט בארץ הן נשים, אחת מהן אף מכהנת כנשיאת בית המשפט העליון; נשים הנהיגו את מחאת יוקר המחיה; אפילו צה"ל מתהדר באישה בדרגת אלוף. התקשורת, זו שאמורה לשמש סוג של מאור לקידמה, לפלורליזם ולשוויון הזדמנויות, השמיעה ועדיין משמיעה קול בריטון עמוק כשמטפסים במעלה הפירמידה.

מעולם לא ערכה אישה את ידיעות אחרונות או הארץ, והתמונה אינה שונה באתרי האינטרנט או תחנות הטלוויזיה. חנה זמר המנוחה, עורכת דבר, היתה הבלחה, סטייה סטטיסטית מהמדגם. כמותה רותי יובל במעריב. עדי גרתי, מנהלת התוכן של חדשות 10, היא עוד עלה תאנה שלא מכסה על מבושי החטא הקדמון: במשך עשרות שנים התקשורת בישראל לא הצליחה לשלב נשים בתפקידי הנהגה והובלה בכירים. כנס אילת רק הבליט זאת.

מסתבר שיש תחומים בהם המרחק בין חלקים באוכלוסייה הדתית לאנשי הברנז'ה התקשורתית אינו רב. בין אם זה נובע מפסק הלכה או משיחיות, ובין אם מתפישה גברית של שוק העבודה, שעוצרת נשים - מדובר בהדרה. ותהא הסיבה אשר תהא, אותה הדרה היא מכוערת ושגויה מכל זווית שתביטו בה. כדי שהתקשורת בישראל תהיה יותר מעמיקה, חופשית, ואיכותית, היא חייבת נשים משורשיה ועד צמרתה. היא זקוקה לעזרת נשים.