עם מיליוני גולשים בתשלום: כך ממציאה עצמה העיתונות מחדש

זו תעשייה שנולדה לפני 1,300 שנה ונהפכה להמונית בשלהי ימי הביניים; המוצרים שהיא מספקת הם חלק בלתי נפרד מחיי היומיום של מיליארדי אנשים; היא גילגלה מיליארדי דולרים בשנה במאה ה-20, והיו לה השפעות מרחיקות לכת על חיי אדם; אבל ב-20 השנים האחרונת עוברת תעשייה זו שינוי מרחיק לכת, שמערער את יסודותיה ואת מקורות ההכנסה שלה; בעשור האחרון היא הוספדה עשרות, אם לא מאות פעמים; כיום, היא מנסה להמציא את עצמה מחדש בדרכים שונות ומשונות, לעתים באמצעות האנשים שהיו בין מחוללי השינויים שהביאו לנסיגה בהצלחתה.

העיתונות - המכונה גם תעשיית ההוצאה לאור (publishing) - עוברת משבר שהומט עליה באמצעות שינויים טכנולוגיים מרחיקי לכת. השינויים העיקריים הם עליית האינטרנט והתפשטותה של הטכנולוגיה הדיגיטלית. האמצעים האלה לצרוך חדשות, ולא פחות מכך - לייצר ולהפיץ אותן - שמטו את הקרקע מתחת לרגליהם של העיתונים שהתפרנסו ממכירת מנויים, מכירת שטחי פרסום ולוחות מודעות.

הטרנספורמציה הדיגיטלית של רבים מהעיתונים לא הצליחה להניב את ההכנסות העצומות שהניבו בעבר הגירסאות המודפסות. עיתונים ברחבי העולם המערבי סבלו מנסיגה בהכנסות וברווחים, נאלצו לצמצם את מספר העובדים והכותבים, להימכר, להתמזג, לבטל מהדורות מודפסות ובמקרים הגרועים ביותר - אף להיסגר.

בסוף השבוע האחרון היה זה כריס יוז - אחד ממקימי פייסבוק, יזם בן 28 בלבד - שרכש את "ניו רפבליק", מגזין אמריקאי בן 98 שנים, שסבל מהפסדים. דבריו של יוז על הסיבות לרכישתו של העיתון סימנו יותר מכל את מצבה המיוחד של העיתונות. "אנשים שוב תוהים אם עיתונות איכותית יכולה לפרוח", כתב יוז. "נראה שכיום יותר מדי גופי תקשורת רודפים אחר חומרים שטחיים, על חשבון השקעה בדיווח קפדני ובניתוח של הסיפורים החשובים. כשפחות ופחות אנשים בתקשורת פועלים כשלמול עיניהם מטרות כמו 'להאיר את בעיות האומה', אני מאמין שאנחנו חייבים לעשות זאת".

כשנשאל יוז בראיון ל"ניו יורק טיימס" כיצד בכוונתו להשיב את המגזין לרווחיות, הוא ענה: "רווחיות אינה המניע שלי. אני רוכש את השליטה ב'ניו רפבליק' מכיוון שאני מאמין בשליחות שלו, לא כדי להפוך אותו לפייסבוק הבא".

אחד השינויים החשובים ביותר שעבר עולם העיתונות הוא דווקא לא מצד הצרכנים, אלא מצד היוצרים שלו. עיתונים מקוונים כמו "האפינגטון פוסט" הראו שיש קהל עצום גם לכותבים שאינם עיתונאים מקצועיים; טוויטר הראה שציוצים קצרים יכולים לתפקד כספקי מידע חדשותי עדכניים יותר מסוכנויות הידיעות המובילות; ותמונות וסרטוני וידיאו שצולמו באמצעות סמארטפונים תיפקדו כמו כתבי מלחמה בשטח האש של מלחמות, מהפכות ומחאות ענק. חוכמת ההמונים קיבלה שדרוג משמעותי בזכות האינטרנט, ועיתונים רבים מגלים שהפניית הגב וזלזול בתופעה הזו פוגעים ביכולתם להתאים עצמם לזמנים המודרניים.

הדרך להצלחה בעיתונות הדיגיטלית אינה אחת ויחידה. למעשה, עוד לא עבר מספיק זמן כדי לדעת אלו מן הדרכים שבהן צועדים עתה ענקים כמו "ניו יורק טיימס", "וושינגטון פוסט", ו"פייננשל טיימס", שחקני נישה כמו מגזין "אטלנטיק", או חלוץ האייפד "The Daily" של רופרט מרדוק, יובילו להצלחה.

אחד העיתונים שהיה חלוץ בתחום אימוץ התוכן שיוצרים ההמונים והצליח לעמוד בקצב התפתחות המדיה הדיגיטלית הוא "גרדיאן" הבריטי. העיתון, שנוסד ב-1821, היה בין הראשונים לאמץ את חוכמת ההמונים ולהשתמש בתוכן שנוצר על ידי הקוראים שלו, כחלק מרכזי מעבודת העיתון והאתר - ובכך נהפך לפלטפורמה פתוחה לשיתוף נתונים.

"גרדיאן" היה הראשון לאפשר טוקבקים ללא הרשמה לאתר ב-2006, ופתח זירת דעות לקהל הרחב בתוך אתר העיתון. כיום, במדורי הספורט והתרבות למשל, התוכן המתפרסם נקבע על פי העדפות הקוראים מכל רחבי העולם, שמגיבים לכתבות ולסקרים שעיתונאי "גרדיאן" מפרסמים, ובכך למעשה משתמשים ב"עיתונות פתוחה", שהיא נגישה ומאפשרת לכל אחד להשפיע על מה שמתפרסם במדיה.

כשהתפרסמו 4,000 מסמכי ויקליקס, בנו ב"גרדיאן" וידג'ט שאיפשר לקוראים לראות את המסמכים ולהגיב עליהם - וכך הם קיבלו יותר מ-23 אלף עיתונאים-קוראים שסייעו בניתוח הנתונים - עבודה שמערכת חדשות מאוד מתקשה לספק. השבוע, במה שנראה כתגובה לשינוי המודל העסקי של עיתונים רבים - שעוברים לתוכן בתשלום -השיק עורך העיתון, אלן רסברדיג'ר, מסע פרסום חדש שמטרתו לחזק את המחויבות של "גרדיאן" לסגנון ה"עיתונות פתוחה", שהיא לדבריו האפשרות היחידה לקיומה של עיתונות בעידן הדיגיטלי.

רסברדיג'ר טוען כי העיתון משתנה והוא כבר לא רק עיתון. עיתונאים מבינים שהם יכולים לספק את התמונה המלאה באופן טוב יותר. באמצעות הטכנולוגיה, התוכן מופץ, משותף ומחובר להרבה יותר אנשים, ובמהלך הזמן גדל קהל הקוראים - מעט בדפוס, במידה רבה יותר בפלטפורמות הדיגטליות - והמפרסמים אוהבים את זה.

לפי נתוני קומסקור, אתר האינטרנט של ה"גרדיאן" מגיע ליותר מ-30 מיליון משתמשים ייחודיים ברחבי העולם, מה שהופך אותו לאתר החדשות החמישי הפופולרי ביותר בעולם. אפליקציית הפייסבוק של "גרדיאן" הותקנה 6 מיליון פעמים ויש לה 3.7 מיליון משתמשים פעילים מדי חודש, מתוכם 52% בני 24 ומטה.

במרכזו של הקמפיין החדש שהשיק "גרדיאן", שלראשונה בתולדות העיתון מופץ גם כקמפיין טלוויזיוני, נמצא סרטון ויראלי המבוסס על סיפור הילדים של שלושת החזרזירים והזאב. סרטון הוידיאו, שפורסם ביום רביעי האחרון וזכה כבר ליותר מ-700 אלף צפיות ביוטיוב, מדמה כיצד היה מכסה כיום העיתון את סיפורם של שלושת החזרזירים בדפוס ובאינטרנט.

הסיפור המקורי, שפורסם ב-1843, מתאר שלושה חזרזירים הבונים את ביתם - הראשון מקש, אך הזאב הרשע מפזר אותו, השני מזרדי עץ, וגם אותו הזאב מפזר בקלות, והשלישי בונה בית מלבנים, שאותו הזאב לא יכול להרוס, ואצלו מתחבאים שני החזרזירים הראשונים. ה"גרדיאן" לקח את הסיפור בסרטון הווידיאו למאה ה-21: החל בסצינת הפתיחה, שבה המשטרה פורצת לבית החזרזיר בסגנון פיזור הפגנות "לכבוש את וול סטריט", ובסופו של הסרטון, אז נראים החזרזירים בבית המשפט, מודים בניסיון להפליל את הזאב הרע מכיוון שלא הצליחו לעמוד בתשלומי המשכנתא שלהם. לאורך הסרטון מגיבים הקוראים על "הסיפור החדשותי" בפייסבוק ובטוויטר ובאמצעות העלאת קטעי וידיאו מהאירועים.

לדברי איאן כץ, ראש מערכת החדשות ב"גרדיאן", גישת "העיתונות הפתוחה" החדשה שמציע העיתון שינתה את אופן איסוף החומרים המרכיבים את החדשות, וגם את האופן שבו מספרים את הסיפור העיתונאי. לדבריו, מזה זמן רב עיתונאים רבים חושבים שהקוראים שלהם יודעים הרבה יותר מהם על הסיפורים שהם כותבים, ועד עכשיו לקוראים לא היתה דרך להעביר את מה שהם יודעים לעיתונאים. כץ טוען שהטכנולוגיה איפשרה לעיתונות לגייס את הקוראים כצבא של כתבים, שעובדים לצד הכתבים הרגילים של העיתון בחיפוש אחר האמת - או האיזון העיתונאי.

כשמגיעים לאופן שבו מספרים את הסיפור, עיתונאים רגילים לפרסם סיפורים שאמורים להיות האמת המוחלטת, אבל הטכנולוגיה והחיבור לקהל מאפשרים לקוראים להתייחס אל הסיפור העיתונאי כאל נקודת ההתחלה בניסיון להבין את התמונה כולה. העיתונאים מספרים את מה שהם יודעים בנקודת זמן אחת, ולדברי כץ קהל הקוראים נהפך לחלק אקטיבי בגילוי האמת על ידי שיתופו בחיפוש אחר האמת העיתונאית.

דוגמה טובה לשימוש בעיתונות פתוחה בבריטניה היא פרשת ליאם פוקס, שר ההגנה של בריטניה שהתפטר מתפקידו באוקטובר האחרון עקב קשריו עם ידידו ושושבינו, אדם ווריטי, שהציג את עצמו כיועצו האישי בשעה שהתלווה אל פוקס בנסיעותיו. ה"גרדיאן" היה הראשון שהעלה שאלות באשר לקשרים בין פוקס לווריטי כאשר דיווח על כך באוגוסט. השערורייה התפוצצה לאחר שפוקס הודה כי ווריטי, בן 34, התלווה אליו ל-18 נסיעות לחו"ל מאז שנכנס לתפקיד שר ההגנה במאי 2010.

במהלך אותה תקופה, ווריטי ביקר 22 פעמים במשרד ההגנה בלונדון ואף הדפיס לעצמו כרטיסי ביקור שבהם הציג את עצמו כיועצו של פוקס. ווריטי, שהיה שושבין בחתונתו של פוקס לפני שש שנים, לא החזיק באף תפקיד רשמי בממשלה הבריטית, אך התערב בענייני מדיניות במשרד ההגנה והציג את עצמו כיועץ של השר. טרם פרסום הסיפור, כתבי ה"גרדיאן" חיפשו הוכחות לכך שווריטי אכן נפגש עם דיפלומטים זרים יחד עם פוקס. לדברי כץ, את ההוכחה סיפק בלוגר איטלקי ששלח בטוויטר לכתב ה"גרדיאן" קישור לקטע ביוטיוב, שבו נראה נשיא סרי לנקה כשהוא פוגש בליאם פוקס, ומאחוריו ניתן לראות את אדם ווריטי. כך, לאחר חודשים של עבודת תחקיר, בלוגר איטלקי שעקב אחר הטוויטר של אחד מעיתונאי "גרדיאן" הצליח לבסס את הסיפור כולו.

כץ טוען שללא שיתוף הפעולה הפורה בין הקוראים והעיתון, "גרדיאן" לא יכול היה להביא את הסיקור העיתונאי הטוב ביותר, כמו למשל בפרשת ויקיליקס, בסיקור המהומות בלונדון ובפרשת ליאם פוקס, שהגיעו לקוראים כתמונה מלאה רק בזכות היכולת ללקט חדשות מפלטפורמות כמו טוויטר ורשתות חברתיות אחרות.

במסגרת המחויבות של "גרדיאן" לעיתונות פתוחה, העיתון יקיים לראשונה אירועים פתוחים לציבור בתוך מערכת העיתון, בסוף השבוע של 24-25 במארס. המערכת הזמינה את הקוראים לפגוש את העורכים והכתבים, להשתתף בדיונים, פאנלים ורבי שיח, יחד עם דוברים מרחבי העולם. כרטיס כניסה לאירועים יעלה 30-40 ליש"ט - לא מחיר זול - אך במערכת "גרדיאן" מתכננים שלל אירועים מיוחדים לכבוד ההשקה והמיתוג מחדש של הגישה הפתוחה והציבורית של העיתון.

בסוף השבוע יתקיימו הרצאות של איאן מקיואן, רוברט האריס, אלן דה בוטון, הכלכלן ג'ף סאקס, המחזאי דייוויד הר ופוליטיקאים כמו דיוויד מיליבנד וטום ווטסון. כמו כן, במפגשים יידונו הנושאים שאותם מכסה העיתון - כמו הכלכלה העולמית, שירותי הבריאות, המשבר בדמוקרטיה המערבית, האביב הערבי, ההתרחשויות בפקיסטאן, הבחירות ברוסיה והשאלה מה צופן העתיד עבור דיוויד קמרון.

מערכת "גרדיאן" השיקה לפני כשנתיים את מדור ה-Data - מעין פלטפורמה פתוחה המאפשרת למפתחים ולקוראים להשתמש בנתונים ובידע ציבורי למטרותיהם, באמצעות קוד פתוח, מעצבים והרבה אינפוגרפיקה. זהו אחד הפרויקטים השאפתניים ביותר מסוגם, אם כי עיתונים אחרים, דוגמת USA Today, מתנסים גם הם בשימוש בממשקים דומים כדי להפיץ את התוכן שלהם.

הדוגמה המקבילה לכך בישראל היא הסדנא לידע ציבורי, שהקימה בקוד פתוח את אתר "הכנסת הפתוחה" ו"התקציב הפתוח" - פלטרפורמות אינטרנטיות המתבססות על מידע ציבורי, ששמו להן למטרה לסקור, להבין ולעקוב אחר פעילות חברי הכנסת ואישור תקציב המדינה באמצעות ממשק נוח למשתמשים. המבקרים באתרים האלה יכולים להיות שחקנים פעילים בשיח הציבורי המתנהל בכנסת, תוך מעקב וקיום דיונים על יוזמות חקיקה, ניסוח אג'נדות שאחריהן ניתן לעקוב, והוספת תגובות על הפרוטוקולים של ישיבות הכנסת.

דווקא את אחד הסיפורים העיתונאיים החשובים ביותר במאה השנים האחרונות, ה"וושינגטון פוסט" כמעט פיספס - וגם שילם על כך ביוקר. לנגד עיניו התרחש בעשור האחרון מעבר הדרגתי ועקבי ממודל של עיתונות יומית מודפסת לעיתונות אינטרנט דינמית, הפועלת מסביב לשעון, אך ה"פוסט", מהעיתונים המוערכים והאיכותיים ביותר בארה"ב, מיאן להגיב.

אט אט החלו להתגלע בקיעים במודל הישן. ה"פוסט", בדומה לעיתונים רבים אחרים, נאלץ להתמודד עם ירידה בהכנסות בשל בריחת מפרסמים לאינטרנט וירידה בתפוצת העיתון. העיתון פיטר מאות עובדים, סגר את הסניפים בניו יורק, לוס אנג'לס ושיקאגו ורשם הפסדים כספיים במחלקות השונות. העתיד נראה כה עגום עד שרוברט קייזר, כתב ועורך בכיר שעובד בעיתון מאז 1963, הודה לא מכבר כי "הישרדותו כמוסד אינה מובטחת".

למזלו הרב של ה"פוסט", ב-2008 רכש רופרט מרדוק את "וול סטריט ג'ורנל" - העיתון הראשון שגבה בהצלחה תשלום בעבור תכנים באינטרנט, ושיכנע עיתונים רבים אחרים ללכת בעקבותיו. ספק אם מרדוק שיער שהרכישה הנוצצת שלו תטיב גם עם ה"פוסט", אך בעקיפין, זה בדיוק מה שקרה. מרקוס ברוקלי, שצמח ב"ג'ורנל" ונהפך לעורך הראשי שלו זמן קצר לפני ההשתלטות של מרדוק, החליט להתפטר מתפקידו בעקבות העסקה. הוא גויס מיד ל"פוסט" כדי להוביל את השינוי המיוחל שהעיתון כה נזקק לו.

עד להגעתו של ברוקלי, מחלקות הדפוס והאינטרנט ב"פוסט" היו נפרדות לחלוטין. העיתון המשיך לפגר אחר מתחריו, בעולם שכבר החל להפנים את הסינרגיה הדרושה בין המרחב המקוון ומכונות הדפוס. ב-2009 שולבו המערכות והוגדרה המטרה העיקרית: קוראים לה washingtonpost.com.

בחדר המערכת הוצבו מסכי ענק שמציגים את הידיעות הנקראות ביותר באינטרנט, העורכים החלו לנהל מעקב יומיומי אחר עמידה ביעדי האתר ולבחון בזכוכית מגדלת כל נתון אפשרי על הרגלי הקוראים. גם התכנים עברו רענון, כשלצד בלוגים רציניים כמו "וונקבלוג" של עזרא קליין, עלה הבלוג "סלבריטולוג'י 2.0" העוקב אחר ידוענים.

למרות ש"ניו יורק טיימס" כבר הגדיר את השינויים שהוביל ברוקלי כאחת המהפכות הנרחבות שנעשו במערכת עיתון בארה"ב, נראה שייקח עוד זמן עד שהעיתון עצמו יעבור לרווח. הרווחים שרשמה חברת וושינגטון פוסט בשנים האחרונות - 277 מיליון דולר ב-2010 ו-116 מיליון דולר ב-2011, הגיעו מערוצי הטלוויזיה שבבעלותה, מחברת הכבלים כייבל-וואן ומחטיבת קורסי ההכנה לאוניברסיטה, והם מאפשרים אורך נשימה למהדורה המודפסת, הצוברת הפסדים, ואת המשך ההשקעה במודל העיתון המקוון.

נדן פלדמן

הנייר הוורוד שעליו מודפס "פייננשל טיימס" מאז 1893, הוא אחד מסימני הזיהוי של העיתון הבריטי הוותיק. ב-1995 הבינו בחברה האם, פירסון, שיש צורך במעבר למדיה דיגיטלית. אתר האינטרנט של העיתון הותאם ונצבע גם הוא בוורוד, אבל זה לא הספיק.

אתר FT.com הציע בתחילה רק תקצירי ידיעות ונועד לעודד את הקוראים לרכוש את העיתון המודפס. עם השנים, החל האתר לפרסם תכנים במלואם וכיום הוא מספק מספר מוגבל של כתבות לקריאה מדי שבוע ללא תשלום, וגישה רחבה יותר למנויים בתשלום.

בשבוע שעבר הודיע העיתון כי ישיק אתר חדשות בשידור חי. לפי העיתון, החדשות יגיעו לקוראים במהירות, באמצעות דיווחים שוטפים באתר, בבלוגים ובטוויטר. פלטפורמה נוספת שישיק העיתון במהלך החודש היא "פייננשל טיימס לייב" - שדרוג של אתר הכנסים והוועידות שישלב שידורי הרצאות קצרות, ארכיון סרטוני וידיאו ומעקב צמוד בטוויטר.

מנכ"לית פירסון, מרג'ורי סקרדינו, שמכהנת בתפקידה מאז 1997, הבינה כבר לפני כמה שנים כי המעבר לדיגיטל בלתי נמנע. עם פרסום הדו"חות הכספיים האחרונים של החברה לפני כשבוע, אמרה סקרדינו כי ענף העיתונות כולו עובר טלטלה. פירסון הזהירה בשבוע שעבר כי רווחי קבוצת FT יירדו בשנה הקרובה, בין היתר בשל "פעולות נוספות להאצת המעבר מעיתון מודפס לדיגיטלי".

סיון פינגולד

כבר 16 שנה ש"וול סטריט ג'ורנל", העיתון האמריקאי שנוסד ב-1889 מתעקש לגבות כסף מהקוראים בעבור תוכן. עם השקת האתר, ההחלטה הזאת היתה חדשנית: רוב אתרי החדשות באותה עת פירסמו תכנים בחינם.

ה"ג'ורנל" אמנם הגמיש מאז את המדיניות המנויים שלו, וכיום הוא מציע תוכניות קצרות וזולות יותר בעבור תכנים שונים, אך הוא נחשב לחלוץ בתחום.

המתחרה הוותיק של ה"ג'ורנל", "פיינשל טיימס"', החל גם הוא לגבות תשלום על תכנים ב-2002, ומחר יתחילו בכך גם אתרי "טריביון" ו"לוס אנג'לס טיימס". גם המו"לית של "יו.אס.איי טודיי" הכריזה באחרונה כי תצטרף למודל. לעתים הגבייה אינה מיועדת ליצירת רווח מהגולשים, אלא נכרכת בחבילה המודפסת ומהווה דרך לשכנע את הקוראים לא לוותר על המנוי הרגיל, בתמורה לתוכן מקוון.

רופרט מרדוק רכש ב-2007 את השליטה בדאו ג'ונס אנד קומפני, המו"לית של ה"ג'ורנל", וגרר חששות באשר לטיב הסיקור בעיתון בשל עסקיו הרבים של מרדוק. ארבע שנים לאחר הרכישה הדעות אמנם חלוקות, אבל ה"ג'ורנל" מספק את המספרים. "וול סטריט ג'ורנל" היה העיתון הגדול הראשון שזכה להצלחה באינטרנט, אף שהוא גובה דמי מנוי. עם זאת, ב-2011 חשף "גרדיאן" נתונים שלפיהם ה"ג'ורנל" ניפח את נתוני המנויים באירופה, וכך הצליח לגבות תשלום גבוה יותר ממפרסמים שחשבו שהם מגיעים לקהל יותר גדול.

סיון פינגולד

המגזין "אטלנטיק" נחשב זה שנים רבות למעוז האינטלקטואלים, אך הנישה היוקרתית שלו לא הצילה אותו מהמשבר בתעשיית העיתונות. ב-1999 רכש את המגזין דייויד בראדלי תמורת 10 מיליון דולר. בראדלי, אדם צנוע שהתעשר מהנפקת חברת מחקר עסקי שהקים בגיל 26, ספג בשנה הראשונה לבעלותו הפסד של 4.5 מיליון דולר, וזו היתה רק ההתחלה.

בראדלי ניסה לשפר את העיתון - הוא שינה את המחירים, נעשה מעורב במחלקת הפרסום ואפילו ניסה להדפיס את המגזין על נייר יוקרתי. אבל כל זה לא עזר: "אטלנטיק כשל באופן כה סדרתי, עד שהיה ברור לנו כי הדבר הבא שנעשה יהיה כישלון", אמר בראדלי ב-2010.

השינוי הגיע ב-2007, עם ההחלטה להעביר את הפוקוס לאינטרנט באמצעות איחוד מערכות - לא עוד כתבים למהדורה המודפסת וכתבים לאתר האינטרנט, לא עוד מחלקות פרסום עם יעדים נפרדים למודעות בעיתון המודפס ולמודעות מקוונות. לנציגי המכירות הובהר כי הם צריכים לעמוד רק ביעד מכירות אחד. גביית התשלומים בכניסה לאתר האינטרנט של המגזין בוטלה, והצע הכתבות התרחב והוא מכיל כעת את כל ארכיון המגזין.

"אטלנטיק" גייס שמות ידועים כמו אנדרו סאליבן מה"טיים", ובנה צוות של בלוגרים ידועים במטרה למשוך קהל אמין. החשש הגדול ב"אטלנטיק" היה מהמיתוג. הסביבה האינטרנטית ידועה כסביבה פרוצה, פחות תרבותית ובעיקר שונה מאוד מהמגמה האליטיסטית המדויקת והנקייה שאיפיינה את העיתון מאז היווסדו.

כנראה שהחששות היו מוגזמים, שכן "אטלנטיק" הצליח לרשום ברבעון הרביעי של 2010 רווח ראשון מזה עשור ועלייה של 70% בהכנסות מדיגיטל. התנועה באתר צמחה ב-34%, ונכנסו אליו כ-5 מיליון קוראים בחודש. לפי נציגי "אטלנטיק", הרווח ב-2011 צפוי להגיע למיליוני דולרים.

סיון פינגולד