שלום, עכבר

“עכבר העיר” גווע השבוע. בשקט יחסי נסגר עיתון בתל אביב. אולי הוא בכלל לא יחסר לאף אחד, ועם הזמן נתרגל. ההיסטוריה של עכבר העיר רצופה מצבים שבהם צריך היה להתרגל. הפורמט השתנה שוב ושוב, המערכת הועתקה ממקומה, חברה ל”העיר”, התנתקה ממנו, בלעה אותו, הדפים הולבנו, הלוגו השתנה, הסלוגן עודכן. בסוף מת.

כעובדת לשעבר (2007-2011), הקלישאה המתבקשת במצב הזה היא לומר “זה היה בית” אבל קשה להגיד “בית” על מקום שהשתנה באופן תדיר. הוא לא היה ממש מקומון, אבל גם לא ממש עיתון, ייצור כלאיים עם חוקים ומנהגים משלו. קשור בו זמנית לאח הגדול והאורבני “העיר” לצד האחים הקטנים מהפריפריה שענו לשם הגנרי “עיתוני הרשת” - מקומוני רשת שוקן מטבעון ועד אשקלון. העכבר חי בין המגניבות המתבקשת לבין הבור בצד הכביש. מושפע משניהם בתוך כאוס רומנטי של עולם הפרינט ההולך ונעלם.

השבוע התאחדנו כ-30 עובדים לשעבר כדי לפרסם מודעת פרידה ממנו. עורכים ראשיים, מגיהים, גרפיקאים ובעלי טורים. רוב החתומים על המודעה עבדו בעכבר של שנות ה-2000, הזמן שבו כבר התקיימנו על אדי תקופת הזוהר של “התנ”ך של הבילויים” משנות ה-90. הדיון בינינו היה ענייני מאוד: מי בפנים ומי לא, ומי יכול ליידע עוד עובדים לשעבר שאולי ירצו להופיע, בפעם האחרונה בהחלט, מעל דפי העיתון.

הנוסטלגיה שטפה אותנו ברגע. וכמו האיורים הרבים שכיסו את שערי העכבר והיו מזוהים עמו שנים ארוכות, לכל אחד מאיתנו נשאר דימוי ציורי של עכבר העיר. והאיור, כידוע, שונה מתמונה מדויקת. לעתים הוא מייפה את המציאות, לרוב אינו מדויק, ולא תמיד מצליחים לשים את האצבע על המסר שאותו הוא אמור להעביר.

היו שם רגעי סגירה נון-שלנטיים לצד סגירות מורטות עצבים בשעות לא סבירות לקראת גיליונות חג; רגעים בהם צוות ההגהה (צוות!) נשאר נאמן ובדק כל כרוניקת קולנוע וכל שבירת שורה; היה שם מכתב תלונה קבוע בחדרו של עורך המשנה ובו בקשה להפסיק לשלוח את העיתון למנויה שזועמת שכבר לא מפרסמים את לוח השידורים; היתה ההחלטה השבועית מה יהיה איור השער ואיך להסביר למאייר מה בדיוק צריך שם; היו סינדיקציות שצריך לשלוח למקומוני חיפה, השרון וירושלים; מדי שנה הגיעה ההנחיה קבועה לשים את פסטיבל “טעם העיר” בעמ’ 3; הלייאאוט השתנה 5 פעמים ביום; וכמעט תמיד היתה ארוחת ערב עלובה שחיכתה במטבחון לחברי המערכת המסקרים את העיר הקולינרית מספר 1 בעולם.

כמו בכל עיתון, אתה יכול להחליף עורך או מעצב ראשי, אתה יכול לשנות את שמות המדורים, להחליף את איור השער בצילום, להעתיק את המערכת מיוסף קארו 19 לשוקן 21, אתה יכול לעשות לו מהדורה אינטרנטית, להחליף לו את המנהל המסחרי, ומרוב שינויים גם להתבלבל מהי המטרה של העיתון הזה ולשם מה הוא יוצא לאור מדי יום חמישי. אבל בשבוע האחרון, בתכתובות הקצרות והענייניות עם חברי המערכת לשעבר נוכחתי לדעת שלכולנו יש בראש איור די זהה למוסד שנקרא “עכבר העיר”. משהו שהו בו זמנית נוסטלגי ועכשווי שחיבר אותנו יחד לאותו מקום.

הייתי רוצה להאמין שהסגירה של עכבר העיר היא אולי רק עוד שינוי אחד מיני רבים שעברו עליו במהלך שנות קיומו. אבל הפעם, בשונה מתמיד, יגיע יום שלישי ושום דבר לא יירד לדפוס. והאיור שמתרקם לי בראש עכשיו הוא זה של אילנה זפרן, הגברת הראשונה של “עכבר העיר”, מכבה את המחשב בפעם האחרונה.

שלום, עכבר.

* הכותבת שימשה ב"עכבר העיר" כעורכת מוספים ותרבות בשנים 2007-2011