בסרט המיתולוגי מהסבנטיז "סרט מטוגן" (Kentucky fried movie) - הסנונית דלת-התקציב שבישרה את סידרת המגה-להיטים של "האקדח מת מצחוק" - מוצגת דמותו של "רקס קריימר, האיש התר אחר סכנה", אידיוט שימושי שלא יודע פחד מהו. באחת הסצינות הזכורות מהסרט, רקס מתלבש במעין חרמונית מגוחכת, צועד לעבר חבורת צעירים שחורים בגטו, מתייצב ביניהם וצורח ממעמקי גרונו את מילת הגנאי הגזענית "ניגררררס!" (כושים), ואז בורח כאחוז תזזית כשהשחורים דולקים בזעם בעקבותיו.
ומנגד: בעיתונות שטח אמיתית - אין תחליף להתחזות
מדוע גורש דורון הרמן מ"מאה שערים"?
עיתונאים רבים, בכל העולם, היו רוצים להיות כמו רקס: לבטל את מרכיב הפחד המקנן בנפשם עד קהות חושים אל מול כל דבר סכנה, איום או מוות. להיות מסוגלים להסתובב באיזורי אסון, לדווח מלב הוריקנים, לחדור לתאי טרור, ולשרוט בלא חשש אנשים רבי-כוח שיכולים למחוץ אותם בהינף כפכף.
לעיתים המרדף הזה אחרי ה"אל-פחד" מניב משימות התחזות למיניהם: כתב חודר לבית חולים לבוש בחלוק של רופאים, כתבת פולשת למעמקי מטה הבחירות כדי לגלות ליכלוכים, עיתונאי במדים מתגנב לבסיס של צהל כדי להראות כמה קל לעקוף את מערכי האבטחה, תחקירן מתחזה לחולה נפש ו"מתאשפז" ברצון בבית חולים פסיכיאטרי ועוד ועוד. העיתונאי הופך לסוג של שחקן, ואיכות התוצרת העיתונאית, תלויה ביכולתו לשמור על הפאסון התיאטרלי, מבלי שתיחשף המסכה.
"ערוץ 10 בא להתגרות בציבור החרדי"
לרשימת המתחזים האין-סופית של העיתונות העברית הצטרף בשבוע האחרון כתב חדשות ערוץ 10 דורון הרמן, אשר התחפש לחייל צה"ל חרדי, ושוגר לגוב האריות (מאה שערים) חמוש בצוות צילום חשאי ובמאבטחים, כדי לבדוק "כיצד מתייחסים ברחוב החרדי לחיילים". הפעם המסך הורם מהר מאד, תושבי השכונה עלו על הבלוף, ובמקום כתבה בערוץ 10, קיבלנו ידיעה בוואלה! ברנז'ה שבה מתואר כיצד עקבו התושבים אחרי החרד"ק-כביכול בצעקות "ערוץ 10 בא להתגרות בציבור החרדי".
האירוע הסתיים בסוג של חיוך ובתגובה פורצת דרך של הערוץ (ועל כך בהמשך). אסון גדול לא קרה, לינץ' בחייל/כתב לא בוצע, וגם פירות עיתונאים לא הבשילו. אבל המשימה שכשלה הקימה לתחיה ויכוח ישן נושן על האתיקה של ההתחזות: מתי מותר להתחזות כדי לחדור לקוי האויב ולהשיג מידע, ואיפה עובר הגבול?
מבחן המידע החדש
הפרקטיקה של העיתונאי-המשתתף בתחפושת, שיטה אשר שודרגה על ידי חיים הכט לדרגת אמנות טראשית בתוכנית "אז מה אתם הייתם עושים", פופולרית בעיתונות הישראלית הרבה שנים. בספרו "אתיקה עיתונאית" מזכיר העיתונאי משה רונן את הכתבת אורנה קדוש שהתחזתה בזמנו לפועלת ייצור במפעל טקסטיל בדימונה, וחשפה את מציאות חייהם המורכבים של הפועלות, את העיתונאים שהתחזו לתיירים ב-1984 כדי לחשוף את האמת מאחורי שמן הזית הבוטיקי שמייצר הרמטכ"ל לשער רפאל איתן (רפול טען שהוא מייצר אותם בעצמו הכתבים חשפו שמדובר בשקר כלשהו, המתומחר באופן מופרז) ואת צוות "עובדה שנעזר בכתב ובתיירת "בדרך לחופה", כביכול, וחשף באמצעותם כיצד רבנים נוטלים שוחד בתמורה לזירוז גיורים.
לדוגמאות האלה אפשר להוסיף עוד רבות: כתב "מתחזה" לאזרח שקיבל דו"ח לא מוצדק מהעירייה וצועד עם מצלמה נסתרת כדי לתבוע את עלבונו מהפקידות האטומה; כתב מבקש לעמוד מקרוב על תהליכי החזרה בתשובה ונרשם לסמינר התחזקות (גילוי נאות: זה אני, לפני 15 שנה); כתבת עוברת ראיונות קבלה למקומות עבודה כדי לחשוף את היחס המפלה לנשים ועוד.
לטעמי כל המקרים האלה לגיטימיים לחלוטין, אינם כוללים פגיעה באתיקה, ויוצרים מצג שווא מינימלי, אך ורק בשביל להשיג מידע הכרחי ורלוונטי. לעומתם, המקרה הנוכחי של החרד"ק-המתחזה מבית הוורד, לגיטימי הרבה פחות. חשוב להבהיר שהאשמה, אם יש כזאת, אינה של הרמן עצמו. ככל שהציע את הרעיון, הוא בבחינת עיתונאי יצירתי ונמרץ שחיפש אחר אופנים חדשים לטפל בסיפור שבעוד כמה ימים יישחק. אפשר אפילו לשבח אותו על היוזמה והחריצות. האחריות היא של העורכים - אותו תת-מקצוע הולך ונעלם - לרסן את היצירתיות הנלהבת הזאת ולחשוב פעמיים לפני שמתנפלים על כל רעיון בחדווה.
אפשר בקלות למצוא שני הבדלים ברורים בין הסיפורים שפורטו כאן לבין סיפור ההתחזות במאה שערים: הראשון הוא "מבחן המידע החדש", שלא ניתן היה להשיגו בדרכים אחרות. עם כל הכבוד לחיילים תוצרת עשר, האם באמת היינו זקוקים לפרובוקציה של צוות החדשות כדי להבין שבמאה שערים לא מתייחסים יפה לשוויון בנטל? הרי שני חיילים חרדים כבר הותקפו שם, ורק לאחרונה. איזו אינפורמציה חדשה תוסיף לנו התקיפה של חייל מתחזה? התשובה היא ברורה: חיפוש אחר דרמת-יתר, שבמקרה זה יש בה גם צד צהבהב ומבוים.
היחס הדוחה של חרדים קיצוניים לחיילים - ממש אינו סקופ
במציאות המורכבת שיצרו חוק טל ותהליך ביטולו המתמשך, מוטב לתת לתושבים להגיב באופן אותנטי לחיילים אמתיים, מאשר להמציא חיילים מטעם המערכת, ולייצר אוירה טעונה ומלאת-שנאה בכוח. חשיפת ההתחזות, אגב, פועלת כבומרנג, ומחזקת את התחושה ברחוב החרדי שהחילונים בעצם רוצים לזלול אותם (אחרי שיגייסו אותם).
ההבדל השני נעוץ בסוג ההתחזות. אורנה קדוש היא אמנם לא פועלת טקסטיל, אבל יכלה להיות לו היתה מתפטרת מהעיתון; דובי גילהר אולי לא קיבל את הדו"ח המסוים הזה מהעירייה, אבל הוא יכול לקבל דו"ח אחר, כמו כל תושב; אבנר הופשטיין (גם אז, גם היום) הוא אדם בלתי-מחוזק בעליל, אבל לו רצה, יכול היה להצטרף כאזרח מן השורה לשבוע ה"התחזקות" (שהתברר אגב כמאורע פשיסטי להחריד), ככל אדם מן הישוב.
דורון הרמן, לעומתם, אינו חייל. גם אם יתפטר מערוץ 10, לא יהיה חייל. הוא גם לא יהיה רופא, עורך דין, וטרינר, פסיכולוג, פיזיקאי או טייס, ללא הכשרה ספציפית וממוקדת. ולכן ההתחזות לחייל היא סוג של הטעיה והערמה. בין אם החוק מתיר התחזות כזו, ובין אם לאו, מדובר באקט שמוציא שם רע לעיתונות החוקרת. כוחה של עיתונות זו - החבוטה גם כך עד זוב דם בימינו הוא ביכולת לקיים "חקירה" כביכול, מבלי להשתמש באמצעים פסולים: ללא האזנות סתר, בלי חדירה מופרזת לפרטיות, ותוך פגיעה מינימלית בכבוד האדם. בכך נבדלת העיתונות החוקרת מהמשטרה, ובכך גם טמונים חולשתה ומגבלותיה. לא סביר בעיניי לשלוח עיתונאים מחופשים כשוטרים כדי לתפוס סוחרי סמים, אפילו אם זה מרתק. ובכדי להעניק לעיתונאי החוקר הקלות מפליגות בחובות האתיקה, צריך לכל הפחות שהקלות אלו ייעשו בשביל פצצה עיתונאית מתקתקת ונדירה. נדמה לי שאפילו בערוץ 10 יסכימו שהיחס הדוחה של חרדים קיצוניים לחיילים מהמגזר, כבר ממש אינו סקופ שכזה.
סוגיות אותנטיות ומקוריות
בעצם, לא בטוח שיסכימו. התגובה ששחרר דובר ערוץ 10 בעקבות חשיפת המקרה מעידה שאוורול עדיין חי עימנו כאן, ומתפרנס לא רע: "חברת החדשות של ערוץ 10 וכתביה לא יירתעו וימשיכו לעשות את כל המאמצים בכדי לחקור תופעות וסוגיות חשובות ולהביא בפני הציבור אינפורמציה חדשה ואותנטית וזוויות מבט מקוריות ומגוונות, בדיוק כפי שניתן לצפות מארגון עיתונאי מוביל".
"לחקור", "תופעות", "סוגיות", "חשובות", "אינפורמציה חדשה", "אוטנתית", "זוויות מבט", "מקוריות", "מגוונות"...וודוורד וברנשטיין היו מתהפכים בקיברם כלומר, לו היו מתים. ב"עשר" לא הסתפקו בתגובה הזאת, ובכיר מיהר לשחרר גם את אמירת הכנף הבאה: "הישגיות עיתונאית לא מגיעה מישיבה בחדרים מוארים וממוזגים". א-הא.
מי יודע, אולי האמירה הזאת היא פרומו לקראת הליין-אפ התחקירי בהמשך החודש: נחדיר עובדי זבל לחיריה כדי לגלות שמסריח, נשחיל נוסעים לנתב"ג בשש בבוקר כדי לגלות שצפוף, נשלח פקידה ל"אשנב כל" בבנק כדי לגלות שהעכברים שעומדים בתור לא מקבלים בסופו גבינה, נצניח עיתונאים באילת כדי שיגלו שמשעמם שם בערב.
על ההבדל מול תחקיר "צינור לילה"
אבל מה שמעליב יותר, בעיקר את העיתונאים של עשר עצמם, הוא ההשוואה שגוזר אותו בכיר בין הסקופ-כביכול במאה שערים, לבין כמה מהחשיפות החשובות האחרות של חברת החדשות בתקופה האחרונה, ובראשם הסיפור של אורי אבן ומערכת "צינור לילה", על האקדח מפלסטיק שיורה כדורי אמת והגיע כמעט עד ראש הממשלה. בשלוף אני יכול למנות לפחות ארבעה הבדלים משמעותיים בין הסיפור (המעולה) הזה לבין הפרובוקציה במאה שערים: ראשית, לא ידענו שאפשר לייצר אקדח בהדפסת תלת-מימד שיורה כדורי אמת ויכול להרוג.
שנית, לא העלינו בדעתנו לבחון אם האבטחה הגנרית מסוגלת לאתר אקדח שכזה (היא לא). שלישית, כאשר חדר לקודש הקודשים של מדינת ישראל עם האקדח-צעצוע המסוכן הזה, לא עורר הכתב שום פרובוקציה, פאניקה או אפילו תרעומת (כי איש לא הבחין בו). ואחרונה חשובה מכל: מרבית הגורמים שהגיבו לכתבה לקחו את ממצאיה ברצינות, וחלקם אף הודו שנחשפה כאן לקונה אמיתית באבטחה.
אורי אבן לא "התחזה" לגורם עוין שמחזיק אקדח. כל אחד יכול להיות גורם כזה, לו יחפוץ. לכן במקרה זה אין התחזות או רמאות, אלא עבודה עיתונאית משובחת. אבל בעצם מה אנחנו מבינים? הרי על פי בכיר בערוץ, מי שמעז לבקר את הפעולה במאה שערים "כנראה מאמין גם שתחקיר על שחיתות מסתכם בסיקור בבית המשפט". וואלה. עליתם עלינו.
בערוץ 10 העדיפו שלא להתייחס לדברים, אולם גורם בחדשות 10 אמר לוואלה! ברנז'ה: "אנו מזכירים למר הופשטיין, שכמה מן התחקירים החשובים בהיסטוריה של העיתונות (עליהם לא נדרשה אח"כ התנצלות מפוארת) הושגו תוך התחזות והיטמעות בשטח".