"לא כל תחקיר צריך להיגמר בהעמדה לדין"

"מסתובבים בינינו עוד שלושה אנשי תקשורת שמטרידים, אבל הנשים המוטרדות לא מוכנות להצהיר על כך ומדובר בכמות פחותה בהרבה, ומשום שאין בידי עדיין הוכחות, זה גם לא פורסם", כך לדברי כתבת הפלילים של גל"צ הדס שטייף, אמש (רביעי) בכנס שנערך בקמפוס האוניברסיטה הפתוחה ודן בנושא חובת הדיווח של אמצעי התקשורת.

הנוכחים דנו בין היתר בסוגיית חוק חופש המידע וחובת הדיווח של חברות החדשות של ערוץ 2 ו- 10 וזאת על רקע ביטוי הנושא בפרשיות האחרונות של ההתנצלות בפני שלדון אדלסון, עמנואל רוזן, שרון גל ועוד.

בפאנל אנשי תקשורת, אותו הנחה אבנר הופשטיין מהאוניברסיטה הפתוחה, השתתפו: עיתונאי הערוץ הראשון וזוכה פרס ישראל לעיתונות יעקב אחימאיר, לשעבר סגן עורך "ידיעות אחרונות" ועורך "עובדה" דורון גלעזר, עורך וואלה! ברנז'ה דוד ורטהיים, ראש פרויקט רפורמות במדיה ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר, וכתבת הפלילים של גל"צ הדס שטייף.

לדברי שטייף: "אף כלי תקשורת לא היה מפרסם על עמנואל רוזן כלום. כולם ידעו וכולם פחדו לפרסם. לאנשי תקשורת ועיתונאים יש את הפחד המתמיד מתביעות דיבה, גם אם המידע הוא אמת הם שומרים על לויאליות. לא ניסיתי לפרסם בכלי התקשורת המסורתיים את פרשת עמנואל רוזן. אף אחד לא היה מוכן לומר שהאיש הזה אנס. היום הפייסבוק הוא כלי תקשורת לכל דבר והעניין. נשים מופחדות ומובהלות גם בגלל עורכים שלקחו את ההחלטה שלא לפרסם את פרשת קצב, למרות שידעו. כדי שלא כמו בפרשת קצב, יגידו ידעתי ולא אמרתי, אני יצאתי ואמרתי. פרסמתי על מקרה רוזן למרות שלא יכולתי להוכיח, כי מדובר במקרה יוצא דופן שכלל כמות עצומה של למעלה מ-100 עדויות של נשים".

דורון גלעזר התייחס גם הוא לפרשה, אמר: "עיתונאים לא עושים כתבות בכדי שאנשים יעמדו לדין. לא כל תחקיר צריך להיגמר בהעמדה לדין, וזה לא הופך אותו לפחות ראוי או חשוב. כעיתונאים אנו צריכים לעמוד על פי כללים עיתונאים. זכותה של הדס שטייף לפרסם בפייסבוק כאדם פרטי. הציבור לא יכול לבוא בטענות כנגד העיתונאים ומצד שני לבקש מאיתנו לפרסם סיפורים שאינם מוכחים. התפקיד שלי כעורך הוא לאשר פרסום תחקירים כאלה רק כשהם מוכחים. העיתונאים בנו מערכת כללים והגבלות שמונעת טעויות. בעולם הדיגטלי של היום, חופש הביטוי עולה על מערכת הכללים הזו". כדוגמא, הביא גלעזר את נושא פשרת קצב, שלדבריו ידע עליה הרבה לפני שהתפרסמה, ואמר: "המידע על פרשת קצב לא פורסם דאז, כי לא היו בידי ראיות חותכות שידעתי שאוכל להגיע ולהציג אותן בבית המשפט".

דוד ורטהיים התייחס להיעדר פיקוח מסודר על חברות החדשות. "בפרשת רוזן ערוץ 2, אשר בחלקו ציבורי, קיים איזושהי בדיקה פנימית, הגיע למסקנות, אך איש לא מהן - זאת בטענה לצנעת הפרט של המתלוננת. שלוש שנים אחרכך, גם בערוץ 10 ידעו אך לא מסרו את המידע. האם לא מגיע לציבור לקבל את עיקרי הממצאים? הסיבה העיקרית לכך היא שלא היה מנגנון שיכריח אותו לדווח לציבור. אלו מקרים קלאסיים שחובת הציבור לדעת עליהם. העיתונאים הם חלק מהציבור, ואם יש אדם כזה מסתובב בציבור, אז קיימת סכנה לציבור".

יעקב אחימאיר הביע הסתייגות מאופי הדיון: "האם אנחנו יכולים להיות שקופים? בפן אקדמי בוודאי שאנחנו יכולים להיות שקופים. אבל כעיתונאים מקצועיים, לא ניתן לנהל ישיבת מערכת או לקבל שיקולים מקצועיים תחת אור הזרקורים. לעניות דעתי, ראש ממשלה יכול לצלצל לעורך ולומר לו לשקול בשנית את הפרסום, במידה ולדעתו הפרסום יכול לגרום לנזק עצום".

לפני כן, התייחס בהרצאה נפרדת גם הפרשן המשפטי של קול ישראל משה נגבי, לנושא: "יותר ממה שכלי התקשורת מפרסמים ומבטאים הם מצנזרים ומדכאים פרסומים שלא נוחים לקבוצות מסוימת. לצערי, השיקולים לפרסום אינם רק שיקולים מקצועיים-עיתונאים. כתוצאה מהתמסחרות כלי התקשורת, יש סכנה שדברים יתפרסמו כי הם חופפים לאינטרסים של בעלי כלי התקשורת. מה שמחריף יותר את הבעיה, הוא שהכוח לצנזר, לעוות ולסלף הוא כוח בלתי מוגבל, גם מבחינה משפטית. בעלי כלי התקשורת משקיעים את כספם בין היתר בכדי להביע את דעותיהם. לרשות השידור יש תפקיד קריטי בכדי למנוע לחצים מסחרים פסולים בתקשורת הפרטית, כפי שהתקשורת המסחרית פועלת בכדי לחשוף לחצים פוליטיים המופעלים על רשות השידור".