פרשת הרפז: פסיכו-אנליזה להמונים

שלוש שנים חלפו מאז נחשף בערוץ 2 מסמך הרפז, והפרשה המסועפת ממשיכה להעסיק את כלי התקשורת וככל הנראה תמשיך גם בשנה הבאה. מה שהצית מחדש את הסיקור התקשורתי שלה השנה היה דו"ח מבקר המדינה שפורסם בינואר והביא עמו זווית נוספת למצולע ההולך וגדל: התנהלות העיתונאים. "תופעה לא בריאה, שלא נמצאה כמותה בעבר בממדים כאלה", העיר מבקר המדינה על מעורבותם של העיתונאים בפרשה ועל ההתגייסות המובחנת של חלקם לצד של אהוד ברק או לצד גבי אשכנזי.

"עיתונאים עשו דברים מביכים", אמר בהזדמנות אחרת. לימים תיזכר הפרשה לא רק בשל הסכסוך המביך וחוצה הגבולות בין לשכות שר הביטחון והרמטכ"ל, אלא גם בשל האמוציות החריגות שאפיינו את העיתונאים שסיקרו את הפרשה, או היו חלק ממנה, או גם וגם.

"התקשורת היא חלק מהפרשה הזו בעצמה", מסכים עיתונאי "ידיעות אחרונות" רונן ברגמן כאשר הוא מתבקש להסביר מדוע לקחו הוא והקולגות את הסיקור באופן אישי כל כך. "הייתה כאן מערכת שלמה שרוכזה מתוך לשכת הרמטכ"ל ומטרתה הייתה לסכל את בחירתו של הרמטכ"ל הבא ולפגוע בשר הביטחון ואנשיו - ולמערכת כזו יש כמה חלקים וזרועות. יש להם מרגלים, קציני תיאום, ויש להם גם אנשים שעוסקים בפרסום החומר - אלו העיתונאים", הוא אומר. את הטירוף הוא מייחס למסירות שחשו העיתונאים כלפי מקורות הסיקור שאליהם היו מקורבים. "כל מי שניסה לכתוב על הפרשה ולסקר אותה, לקרוא תיגר על החזית האחידה הזו ולחקור את המערכת - המערכת השתמשה בכל האמצעים כדי לעשות לו סיכול ממוקד - להפחיד אותו, לאיים עליו ולנסות לגרום לו נזק חמור".

אבל זה לא חריג שעיתונאים מתנהגים כך בשם מקורות.

"אני יכול להיזכר במקרים מסוימים מהעבר שבהם עיתונאים עשו מעשים לא אתיים שכאלה, יש לא מעט דוגמאות של עיתונאים שהפכו משועבדים למקורות שלהם. אבל המקרה הזה הוא בחזקה מרובעת".

מה הפרשה הזו עשתה ליחסים בין העיתונאים?

"עיתונות היא מקצוע שהיחסים בו אף פעם לא היו מאוד קולגיאליים. החשיבה בישראל, בצדק או שלא בצדק, היא שכל פיסת אדמה שעיתונאי חולש עליה היא באה על חשבון אחרים. זה מאוד שונה מחו"ל שם הפרגון נדיב יותר. חוסר הפרגון כלפי הספר 'הבור' לא הפתיע אותי - מה שהפתיע אותי הייתה היכולת של לשכת הרמטכ"ל להשתלט על חלקים רחבים בתקשורת ולהנציח בהם נרטיב שיקרי - והתקשורת בחלקים גדולים שלה חוזרת עליו ומנציחה אותו".

שורה של עיתונאים נקראו למשרד מהבקר המדינה לענות על שאלות, אחד מהם הוא הכתב הצבאי של חדשות 2 רוני דניאל, שחשף יחד עם הפרשן הבכיר אמנון אברמוביץ' את המסמך שהצית את הפרשה. את הביקורת על התקשורת הוא שמע כבר אז, במשרד. "נקראתי להעיד בפני מבקר המדינה ובסוף העדות הפורמאלית אמר לי החוקר – 'בסוף כל העסק גם התקשורת תצטרך לעשות חשבון נפש'", הוא נזכר.

למה הוא התכוון?

"הוא אמר לי 'אני לא מכוון אליך, אבל יש עיתונאים שפשוט עובדים בזה".

אז זו הסיבה שעיתונאים היו אחוזי טירוף סביב הפרשה? כי הם 'עובדים בזה'?

"אין לי תשובה אינטליגנטית למה אנשים מעורבים מבחינה רגשית. בפרשה הזו נוצרו הרי שני מחנות של עיתונאים - מחנה אחד כביכול של גבי אשכנזי והשני של אהוד ברק ואם תשאל כל אחד מהעיתונאים בהם הוא יאמר שזה נובע מהרצון לדעת את האמת. הרי לכל אחד יש את המידעים שלו ועל בסיס זה הוא מגבש עמדה".

ומה בדבר העמדה שלך?

"עמדתי שלי היא שאני לא יודע, ואני גם לא מתעסק בזה. אם תהיינה לי עובדות ונתונים ממשיים אז אני אפרסם את זה. לא קטעי שיחות וסמסים. בטרם יש אינפורמציה - אז אין לי מה לפרסם. מבקר המדינה החמיא לאמנון ולי ולעבודה שהביאה לפרסם המסמך, כך שאני את חלקי עשיתי. אגב, העדתי ועדותי היא גלויה לכל וזה להבדיל מאחרים. באופן מפתיע, כל מי שבצד של אשכנזי עדותו גלויה ובצד השני העדויות חסויות".

למרות העקיצה כלפי המתחרים מהמחנה השני, דניאל מבהיר כי אין לו עניין לדוש בהתנהלות הקולגות ועושה רושם כי גם הוא, כמו אחרים, כבר עייף מכך. "אני לא שותף להתנצחויות כלפי עמיתים ואני לא תוקף אותם. את הציבור זה כבר לא ממש מעניין הרי בסוף זה ריקוד הורה שאנחנו, התקשורת, רוקדים סביב המדורה הזו".

לא כל הכתבים הצבאיים רואים עצמם חלק מהחבורה שרוקדת סביב המדורה. הכתבת הצבאית של רשת ב' ב"קול ישראל" כרמלה מנשה היא דוגמא לאחת מהם. "הייתי מופתעת, כעיתונאית, מהעוצמה של האמוציות שהיו בסיפור הזה והעוצמה של מערכות היחסים שהתברר לי בדיעבד שאני לא מכירה אותן, למשל, בין אשתו של הרמטכ"ל וכתבים", היא אומרת. "נדהמתי מהדברים האלה, זה היה מפתיע. שככל שאתה קורא שם יותר אתה רואה דברים איומים שלא היו צריכים לקרות. כל הפרשיה הזו קשה ומסובכת גם מבחינת ההתנהלות של חלק מהעיתונאים".

"העובדה שעיתונאים צריכים לבוא ולהעיד, גם במשפט הדיבה, מלמדת שהייתה כאן מעורבות עיתונאית. אין לי ספק שהדברים האלה יתגלו במהלך המשפט ואני חוששת שבסופו של דבר בעדויות ייחשפו דברים קשים מאוד, וטוב שכך. זו פרשה שצריכים להפיק ממנה לקחים".

איפה את רואה את עצמך בין כל המהלכים הללו?

"אני מצטערת שלא השכלתי להבין את המהלכים האלה, כנראה שבתמימותי. גם אני צריכה להפיק לקחים, איך לא ידעתי איך התנהלה באותו הזמן העיתונות הזו ואיך הגיעו הידיעות לעיתונאי זה או אחר. אבל היום, בדיעבד, אני שמחה - לא קיבלתי חומרים משום צד אז כנראה שאני בסדר. עדיף לא להיות חייב לאף אחד שום דבר".

הריקוד סביב המדורה נמשך, וגם האש רחוקה מלגווע. רק לפני כמה שבועות התפתח עימות חריף למדי בין עיתונאי גלי צה"ל רזי ברקאי לעיתונאי הארץ ארי שביט, שבעיקרו התנהלות התקשורת בפרשה. "התקשורת, כולל גלי צה"ל לא היה לה צד, לא לאהוד ברק ולא לגבי אשכנזי. היא סיקרה את הדברים כמו שהם", טען ברקאי בתכניתו "מה בוער" שם שוחח עם שביט, שענה: "הרוב המכריע של התקשורת קנה ספין מגוחך שכאילו יש לנו שני פוליטיקאים שמתמודדים אחד מול השני, וזה לא המצב. העובדה שבתחנה הצבאית הייתם עיוורים למה שהתרחש פה ורק איילה חסון, דן מרגלית רונן ברגמן ועוד אחד או שניים אמרו לעם ישראל את האמת והרוב המכריע בתקשורת לא רצו להקשיב". "זה כמו לפני יום כיפורים", הוסיף. "היה פה מצב עדרי שנתנו לקבוצה של מניפולטורים להשתלט על התקשורת".

ברגמן מסכים עם הקביעה הזו באופן חלקי בלבד. "תקשורת מגויסת? חלקים ממנה", הוא עונה לשאלה האם הפרשה החזירה את התקשורת לעידן קודם. "עובדה - כתבנו, פרסמנו, זה לא משטר אפל. אבל כן יש בפרשה הזו אלמנטים של משטר אפל. יש חלקים בתקשורת שהיו לחלוטין רתומים לנרטיב של אותה מערכת שקראה תיגר על הדמוקרטיה הישראלית". ב"הבור", אותו כתב עם דן מרגלית, כותבים השניים כי "בפרשה הזאת גייסו עיתונאים את מירב הכישרון הרטורי שלהם, את הטונים הגבוהים ביותר שהמקלדת מפיקה, בשירותם של שני הצדדים".

עיתונאי "סופהשבוע", בן כספית, חושב שהטונים הגבוהים לא נובעים דווקא ממקום אישי – אלא פשוט כי מדובר בפרשיה סקסית מהסוג שעיתונאים אוהבים. "הסיקור לא היה חריג", הוא גורס. "זו פרשה שיש בה הכל כולל הכל: גם צבא וגם פוליטיקה, גם כוח וגם רכילות - הסיקור עצמו מבחינת הנפח שהוא קיבל היה מוצדק. יש בפרשה הזו את כל החומרים של סיפור טוב".

אבל האופן שבו הוא סופר, ומה שקרה וקורה מאחורי הקלעים – זה לא רווי אמוציות באופן חריג?

"נכון, יש אמוציות. אבל תראה את ההיסטוריה - כאשר אורי דן נפטר (עיתונאי ופרשן צבאי שהיה מקורב ותומך אדוק לאריאל שרון, ד.א.) איתן הבר כתב ב'ידיעות אחרונות' על היריבות המטורפת שהייתה אז בין מחנות. הם היו גונבים אחד לשני דברים מתיבת הדואר. כשקראתי את זה חשבתי שיש לנו לאן לשאוף. תמיד יש קבוצות וחברויות וזה לא חדש. אבל כן, אי אפשר להתעלם מכך שיש בפרשה הזו המון אמוציות והרבה מאוד עניינים אישיים".

בין מי למי במיוחד?

"להרבה מהקולגות יש כל מיני עניינים אישיים בפרשה הזו, את זה אני אכתוב בספר הזיכרונות שלי שייכתב עוד המון שנים. אני מתעסק בפרשה הזו חדור אמונה ומוטיבציה בדיוק כמו שעשיתי כל חיי העיתונאיים. הטחתי באשכנזי טונות של ביקורת גם בספר שכתבתי וגם בעיתונים. אבל הולכים לתפוס את עבריין החניה ולוותר לשודד - אהוד הברק הוא הסכנה האמיתית, ואני ניסיתי לשפוך אור על דבר הזה. אשכנזי לא היה חבר שלי ולא הייתי ביתו, את אבי בניהו אני מחבב אבל אין לי אליו שום מחויבות. אני החלטתי ללכת עם התחושות שלי עם הצדק והאמת שלי".

התקשורת והעיתונאים צריכים לעשות חשבון נפש?

"אני לא חושב, התקשורת תפקידה להתקוטט גם בינה לבין עצמה. יום הכיפורים זה 1973, כלום לא דומה לזה".

רונן ברגמן חושב שחשבון הנפש כבר נעשה, והתוצאות כבר נראות בשטח. "שכל ישר ודבקות ערכית באמת היו צריכים להביא למסקנות אחרות - וזה לא סתם שבזמן האחרון אחרי שהחלה חקירת המשטרה אנחנו רואים שחלק מאותם עיתונאים קצת משנים את העמדה שלהם", הוא אומר. "אם תערוך השוואה בין מה שהם כותבים היום, הזחילה הזו אחורנית לקראת האפשרות שהפרשה תסתיים בכתבי אישום, לבין מה שהם כתבו לפני שנתיים ושלוש תקבל תמונה שונה לחלוטין. לאט לאט הם מיישרים את מה שהם כותבים לנוכח פני המציאות. חבל שאף אחד מהם לא קם ואומר- סליחה, בדיעבד מתברר שהדברים אחרת. זה לא כל כך נורא להגיד טעיתי. זה הופך אותך ליותר חזק".

הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ" אמיר אורן סרב לפניית וואלה! ברנז'ה להשתתף בכתבה. כתבת הערוץ הראשון איילה חסון הסכימה לשוחח לציטוט והשתתפותה אף אושרה על ידי דוברות רשות השידור, אולם היא חזרה בה תוך זמן קצר וביטלה את השיחה. עיתונאי "הארץ" ארי שביט בחר שלא להגיב לשאלות על אודות הראיון של עם רזי ברקאי, וחזר בו מהסכמתו הראשונה להראיין לכתבה זו.