יצא בחוץ

עוד לפני ההדחה מהאי, מהכפר או מבית האח הגדול – הייתה לנו ההדחה מבית הרב. רק 15 שנים עברו מאז גזר איש עם שמלה על כתב ערוץ 1 ניצן חן "תצא בחוץ", אבל בצפיה חוזרת הקטע ההוא מרגיש מיושן במיוחד, כאילו נלקח מפלנטה אחרת, רחוקה רחוקה. באותם ימים עוד היה ערוץ 1 כלי תקשורת רב כוח, כזה שסופרים את כתביו, וכזה שעוד מעז להתעמת עם מוקדי השלטון באומץ. באותם ימים, עוד נותרו באריה דרעי, שניה וחצי לפני הכלא, שאריות של סופרסטאר חרדי מעודכן, שחצה את הרוביקון מהישיבה אל תוככי המיין-סטרים הישראלי (כלומר, נהיה חבר של חיים רמון). באותם ימים הרב עובדיה יוסף היה השופט הכל-יכול בתוכנית הריאליטי המגוחכת של חיינו: מעין רני רהב של העולם הפוליטי. כמה משקל נתנו אז בתקשורת לכל שיהוק, נידוי, ביזוי או דבר חרם של האיש המוזר הזה עם משקפי תחתיות-העראק, העברית העילגת והטורבן הססגוני. להיזכר, ולא להאמין.

במובן זה, מותו של הרב עובדיה, על אף חשיבותו הציבורית וגם האישית לרבבות אנשים ברחבי המדינה, ו"חגיגות" התקשורת שתיעדו כל ננו-שניה מרגעי גסיסתו היו בעצם לפוסט-מורטם של עידן אחר, ניסיון להחיות ימים שבהם באמת באמת היה אכפת לנו, לכולנו, מהרב עובדיה יוסף. כלי התקשורת לא חסכו באמצעים כדי להזכיר לנו שה-פעם זה באמת רציני. וכך התגלגלו הכותרות כמו רולטה מ"סכנה, אך לא מיידית", ל"סכנה מיידית", וממנה ל"סכנה מיידית וברורה", "סכנה מיידית אמיתית", "מצב קריטי", "מצב קריטי מאד", וכן הלאה. לעיתים נראו הדיווחים כמו סוג של עיסקת חליפין תמוהה בין כתבים שלא יודעים שובע, לרופאים שמתקשים להבין שלפעמים, רק לפעמים, מותר להם להגיד "אין כל שינוי במצבו של הרב" מבלי להיחשב לעוינים.

סצינת "תצא בחוץ" סיכמה עבורנו את כל מה שהרב עובדיה היה בשיאו: שליט רב-כוח של אליטה אלטרנטיבית המונעת מרגשות קיפוח, כוכב תקשורת מבדר שמספק הצצה נדירה אל חצר ביזנטית, ותוכנית ריאליטי שבה האמירה "תצא בחוץ" היא גזר דין מוות, משולה לדחיפה מצוק. לא בכדי עסקה התקשורת ימים כלילות אחרי אותו אירוע בהשלכותיו, ומדורי הברנז'ה דאז התחקו אחר ניצן חן, שיצא המום מבית הרב, מפנים את ההשלכות האישיות שיש להדחה כזאת בקהילה הדתית ובבית הכנסת. מאוחר יותר כתב חן ספר על הרב יוסף, ונדמה כי מערכת היחסים ביניהם שוקמה.

"אני גוזר עליך לא לענות לו", יורה הרב עם החזות המצחיקה לעבר בנו-יחידו-אהובו אריה דרעי שהתקשורת הקריבה על מזבח שלטון החוק. וכשהבן מצטנף על הספה, חיוור, עדיין מנסה להבין איך יפרד מהכוח והשררה והסיגרים – האבא-רבא שלו אוחז בידו וקורא "זה עוין!". הפיליטון הגשש-חיוורי הזה הוא תיעוד אנתרופולוגי נדיר. עובדיה יוסף, בשיאו, לא היה "מבקש" או "אומר" או אפילו "מצווה". הוא היה "גוזר", מלשון גזירה (משמיים). לכן הכתב הצעיר נבהל כל כך.

התקשורת הישראלית היתה חלוקה לגבי הרב יוסף. איש לא פיקפק בחוכמתו התיאולוגית, ועוצמתו הפוליטית המפתיעה. אבל העיתונות התקשתה להחליט אם פסקי ההלכה המוזרים שלו ראויים לדיון ציבורי, או לבוז סאטירי.

העיתונות עקבה באדיקות אחרי כל ציטוט שלו – אווילי, גזעני, או חסר פשר ככל שיהיה: "בתי המשפט לא ראויים לשפוט יהודים"; "אלו קוראים לעצמם בית משפט עליון? לא שווים. בבית משפט תחתון צריך לשים אותם. בשבילם ברא את כל היסורים בעולם"; "בהמות שלא יודעים כלום, הורגי נפשות" (על רופאים המעודדים הפלות); "שמה יש כושים. כושים ילמדו תורה? יאללה נביא להם צונמי, נטביע אותם" (על אסון קתרינה בניו אורלינס); "אבו מאזן וכל הרשעים האלה – שיאבדו מהעולם, יכה בהם הקדוש ברוך הוא מכת דבר"; "עוכרת ישראל, שונאת דת, שונאת תורה" (על מרים בן-פורת); "יחרב ביתו" (על היועץ המשפטי יוסף חריש בעקבות ההחלטה להעמיד לדין את דרעי); "יקבל צ'פחה על הראש" (על ג'ורג' בוש); "ביום שהיא תמות צריך לעשות משתה" (על שולמית אלוני), "הם לא מורים, הם חמורים" (על מורים חילוניים); "שטן, למחות את זכרו כזכר עמלק" (על יוסי שריד); "מחלה כזו גם מפקח לא יעזור. צריך לפטר אותו" (על מורה הומוסקסואל) וכן הלאה.

בשיאו של שטף הטורט של הרב – שהמטיר קללות וחרמות כמעט באופן יומיומי על אישים ומגזרים בישראל – קיבלה דמותו בובה בתוכנית "חרצופים", המקבילה של הניינטיז לדמות ב"ארץ נהדרת". אבל הופעותיו של המקור בפני מאמיניו היו מצחיקות מכל בובה סאטירית. "הרב הסטנדאפיסט", קראה לו שולמית אלוני, אז שרת החינוך. השר אלי ישי הגיש קובלנה לרשות השניה נגד שילוב החרצוף באחת התוכניות בערוץ השני בתואנה של "זילות של ערכי דת". ישי התקומם נגד ניסיונה של התקשורת לעשות פוליטיזציה של הרב. זאת היתה טענה מצחיקה. הרב עובדיה היה שחקן פוליטי מבחירה, מניפולטיבי ומתוחכם יותר מאשר רבים מה"רשעים" הפוליטיים שהירבה לתקוף.

לאורך שני עשורים יצר הרב עובדיה מיסטיקה תקשורתית מתוחכמת סביב דמותו, אשר אמנון לוי היטיב לתאר כך (בפתיח ל"פנים אמיתיות"): "אדם שהוא תעלומה. ביישן, עדין נפש, ויחד עם זה כוחני". הרב עובדיה, או לפחות מקורביו, טיפחו את התעלומה הזאת, והבינו את העוצמה שגלומה בה.

הוא עצמו סירב באדיקות להתראיין, אבל איפשר למצלמות פעם אחר פעם לתעד אותו מנשק ומברך מאמינים, לומד מאחד מרבבות ספריו (שצולמו שוב ושוב, בפן דרמטי של המצלמה), וסוטר בחביבות לתלמידים המעריצים. הוא איפשר לילדיו ולמקורביו, בראשם אריה דרעי, לספר על אוירת הקדושה האופפת אותו, על היראה לגשת אליו, ועל החשיבות הגלומה בכל אמירת ברכה, ולו האגבית ביותר, היוצאת מפיו.
העיתונאית ענת באלינט בדקה עבור "העין השביעית" במאי 1999 את הרקורד התקשורתי של הרב עובדיה. בימים ההם שס עדיין היתה בשיא כוחה הפוליטי - רגע אחרי ההרשעה של דרעי, כשהציבור עדיין מקווה ל"עוצו עצה ותופר", ורגע לפני זעקות "רק לא שס" של ההמון בעקבות המהפך שהעלה את אהוד ברק לשלטון. היא מצאה שאנשי שס מכתיבים את כללי המשחק בסיקור של הרב, וכי הוא עצמו התראיין בקולו רק פעמיים, ובשניהם רק כאשר היה לו מסר פוליטי קריטי להעביר לציבור הרחב.

את הראיון הראשון העניק לערוץ הראשון בעקבות "התרגיל המסריח", שגרם להפלת ממשלת שמיר ב- 1990, אחרי שחברי הכנסת של שס תרמו את חלקם בהצבעת אי האמון. לרב היה חשוב להבהיר כי נתן יד להפלתו של שמיר מסיבות מדיניות של הצלת מדינת ישראל, ובמחאה על דרכו המדינית הנלוזה של שמיר, בניגוד לרושם שנוצר בציבור כאילו מדובר בתעלול פוליטי מלוכלך. למרבה ההפתעה של רבים הרב עשה זאת באופן בהיר, ברור ונחרץ, והראיון שודר במשך 11 וחצי דקות ללא כל עריכה.

הפעם השניה היתה אחרי פרשת בראון-חברון ב- 1997. גם הפעם ביקש הפטרון של שס לטהר את יציר כפיו הפוליטי, וזכה לשידור רצוף של עשר דקות, בהן הילל את דרעי "האהוב שלי", והכחיש את קיומה של עיסקת "בראון-חברון" מכל וכל. באלינט הסיקה מהראיונות הללו שכל ההערכות של העיתונאים לפיהן הרב יוסף הוא דמות מנותקת שמרבה לקשקש עצמה לדעת, או לחילופין בובה על חוטים המונעת בידיהם של בכירי ש"ס, הינן שגויות. "הם (הראיונות) חשפו איש נחרץ, ממולח ומפוכח המתמצא היטב בחיים הפוליטיים, גם מחוץ למפלגתו", כותבת באלינט. "התשובות הישירות והברורות שנתן הרב בסגנונו הייחודי על עמדותיו בשתי הפרשות העידו עד כמה חסר לעיתונות הקשר הישיר עימו בשאר ימות השנה. בכל הנוגע לעמדות הרב עובדיה יוסף, נמצאים הכתבים במצוקת מידע קבועה".

חלק מהמצוקה הזאת ניסה אמנון לוי לפתור בסרטו "הפנים האמיתיות של הרב עובדיה יוסף" ששודר בערוץ 10. הסרט רובו ככולו חיובי מאד (אולי כחלק ממסעו החברתי המתמשך של לוי, המתחקה אחרי יסודות הקיפוח של עדות המזרח), והוא מתאר את הרב יוסף כפוסק מהפכן וליברלי הרבה יותר מהדמות הקנאית שניבטת מאמירות החרם והנידוי שמופיעות בתקשורת. לוי גם מיטיב לתאר את הקמתה של שס כאקט של עלבון אישי, אחרי שנודה הרב מהממסד הרבני וכהתארגנות של חבורת עסקנים מקומית – ולא כיוזמה עם חזון חברתי, כפי שרבים היו רוצים לחשוב. אבל על האופן שבו מתקבלות בחצרו החלטות פוליטיות, אנחנו עדיין לא יודעים יותר ממה שראשי ש"ס מוכנים לחשוף. וחשיפות אלה מצופות, כמעט תמיד, במניפולציות מתקתקות ומתעתעות.

כך, למשל, בימי הזוהר התקשורתיים של ש"ס, סייעה הזוגיות בין הרב יוסף למנהיג המפלגה אריה דרעי להחדרת מסרים לתקשורת, חלקם מסולפים. דרעי הסתתר מתחת שמלתו של הרב כשהלכו וגברו הדרישות הפומביות שיתפטר מתפקידו כשר, לנוכח החשדות הקשים והחקירות המתמשכות. שוב ושוב הדליפה סביבתו שדרעי "מבקש" להתפטר, אך הרב פשוט לא מאפשר לו. כמה נוח כשיש פטרון פוליטי שמבטל את יכולת המחשבה העצמאית או האחריות האשית.

מקורביו של דרעי נעזרו במעמדו הרם של הרב בימיו הפוליטיים הקשים של מנהיג המפלגה, גם כדי להסית נגד רשויות החוק. אחרי שדרעי הסתבך ב"פרשת בראון-חברון", הדליף אחד ממקורביו לעיתונאים את כוונת המשטרה לזמן את הרב עובדיה יוסף עצמו לחקירה על הפרשה. בציבור אוהדי ש"ס עוררה הידיעה התמרמרות, ונושא הדיון הוסט מחלקו של דרעי במינוי בראון לחקירה האפשרית נגד הרב יוסף. כפי שהתברר מאוחר יותר, לא הייתה כוונה קונקרטית לזמן את הרב יוסף לחקירה, והוא אכן לא נחקר.

הרבה לפני שאמנון לוי שלף את השד העדתי בסדרת הסרטים שלו (ותקף את האירוניה הטמונה במילה "שד" בהקשר זה), הרב יוסף ידע לנצל את רגשות הקיפוח המזרחיים ולאגום אותם לכוח פוליטי אדיר. אבל האם צלח גם בקרב התקשורתי? נדמה לי שהתשובה לכך מעורבת. משמרות העיתונאים ליד המחלקה לטיפול נמרץ בשבועות האחרונים, כולל דיווחים על זוטות רפואיות ("לרב הוכנסה אלקטרודה", "לרב יוחלף קוצב הלב") מעידים כי המערכה ליצירת המיסטיקה התקשורתית סביב דמותו הצליחה. גם אחרי הרבה שנים של חולי, אחרי ירידת כוחה הפוליטי של שס, ואחרי קרבות ירושה שנמשכים במלוא עוצמתם כבר למעלה מעשור – עדיין מאמינים העיתונאים שמותו של הרב יוסף משול למותו של מנהיג לאומי מכהן, כזה שמחזיק בידיו את מפתחות השלטון. מבחינת אסטרטגיה תקשורתית של תנועה, מדובר בנצחון.

אבל בראיה היסטורית נחלה האסטרטגיה התקשורתית של הרב יוסף כשלון חרוץ. הופעותיו, על אף האפקטיביות הרגעית שלהן, יצרו לו תדמית של חייזר במקרה הטוב, וליצן-חי"ר במקרה הפחות טוב. מרבית הציבור החילוני לא מתעניין בפסיקותיו הליברליות, ובזכרונו ייחרתו קודם כל ההופעות החרצופיות, והאמירות הגזעניות והמרושעות. גם פזילותיו אל השמאל המדיני, והתדמית המתונה של מפלגתו בשנות השמונים והתשעים, החליפו מקומן באמירות בעלות ניחוח גזעני שלו ושל אלי ישי. בן טיפוחיו דרעי כבר מזמן לא מנפק ביצי זהב תקשורתיים כמו פעם, ונדמה שכילד הפלא של האליטה התקשורתית התבגר כבר מזמן, ולא רק בגלל הכלא. רוב בציבור החילוני מתקשה, גם אחרי 30 שנות תעמולה ש"סית בוטה-לעיתים, להזדהות עם מצוקות מאמיניה, וממשיך לראות בה תנועה משיחית שמנצלת מצוקות לצרכים פוליטיים ופיננסיים. ההשוואה האוטומטית לחמאס עדיין שגורה ברחוב החילוני, גם אם התקשורת עצמה נזהרת (ובצדק) מהשוואות פופוליסטיות כאלה.

הרב יוסף נשאר סוג של חידה עד מותו – מסוגר, מופנם ומוזר. הוא לא השכיל לנצל את ההתעניינות העצומה של המדיה בו כדי להפוך לדמות קונצנזואלית, שזוכה להערכה גם מחוץ לגבולות המפלגה.