"יש עיתונאים דרעק ויש עיתונאים טובים. אתה מהטובים"

יחסיו של אריק איינשטיין עם התקשורת ידעו אמנם עליות ומורדות, והקושי של כתבי ועורכי התרבות להניע אותו לשתף עמם פעולה היה אחד מסימני ההיכר שלו כמסוקר מרכזי בעיתונות התרבות והבידור הישראלית. מצד אחד סרב כמעט לכל הצעה לראיון או השתתפות בפרויקטים מיוחדים, מצד שני אהב לשוחח בטלפון עם עיתונאים והיה מעודכן, עד ליומו האחרון, במתרחש בתחום.

בציבור הרחב זוכרים את שירו "עיתונאי קטן שלי", כטקסט רווי שנאה למקצוע העיתונות ("הם כותבים בעיתונים מה שהם רוצים, מסרסים מלכלכים בלי שום רחמים") אבל העיתונאים דווקא לא נוטרים לאיינשטיין אף לא גרם אחד של טינה על אותו שיר משנות ה-90 ומספרים כי הגישה שלו כלפי התקשורת השתנתה מהקצה אל הקצה, במיוחד בחמש השנים האחרונות.

"השיר הזה היה נקודה של סוף הצעירות שלו, סופה של הגישה היותר ישנה שממנה הוא בא והאסכולה שעיתונאים הם בעצם עובדים אצלך", מספר גל אוחובסקי. "מאחר שהוא היה בחבורות הבוהמה היה להם הרבה רכילות, הם החזיקו הרבה עמודים ב'העולם הזה' והם אהבו את זה. איינשטיין תרגם את זה לסוג של שנאה לכתבים, בעיקר לתחום הרכילות".

וזה היה ניכר בשיחות שלו עם עיתונאים? איך הגבתם לפרסום של השיר?

"זה לא שלא כתבנו נגדו כשהוא הוציא את 'עיתונאי קטן שלי', הבהרנו לו שאי אפשר להחזיק את המקל בשתי הקצוות. ייאמר לזכותו שהוא תמיד היה מאוד נחמד ואיש עדין – במיוחד בשנים האחרונות. הוא התבגר כל כך יפה מאז והיה איש כל כך מעורר כבוד והערכה כמעט באופן שאין שני לו".

וההימנעות שלו מתקשורת?

"הבחירה שלו להימנע, זו הרי תמיד הבחירה הכי חזקה. שאתה לא משחק את המשחק. ברטרוספקטיבה אפשר לחייך על השיר הזה ולהגיד שנתגעגע אליו הרבה".

כתב התרבות של "ידיעות אחרונות", רז שכניק, ראיין את איינשטיין שלוש פעמים בשנים האחרונות. אחרי שנים של סירוב הוא נעתר לבקשות החוזרות והנשנות, במיוחד לרגל הגעתו לגיל שבעים. רדפתי אחריו הרבה זמן בשביל ראיון היומולדת שבעים", מספר שכניק. "ביקשתי וביקשתי עד שהוא השתכנע".

איך?

"אמרתי לו שהוא חייב את זה לקהל שלו ולאנשים שאוהבים אותו. אני זוכר שיום לפני יום ההולדת דיברנו הרבה והוא כל הזמן אמר 'עזוב אותי, זה חגיגות, אני לא אוהב חגיגות', אמרתי לו שזה לא בשבילי ולא בשביל 'ידיעות אחרונות' אלא רק בשביל האנשים שאוהבים אותו ורוצים לדעת מה שלומו. יום למחרת הוא התקשר ואמר שהוא יתראיין".

ואיך הוא הגיב לראיון עצמו?

"הוא קיבל תגובות מעולות שהפתיעו אותו. יום למחרת הפרסום הוא התקשר ואמר בהתרגשות שהתגובות מדהימות. כשהוא הבין את האהבה העצומה שהוא מקבל – זה שינה אצלו משהו. חייבים להגיד – זה הוא לא רצה לא להיחשף בגלל איזו התנשאות או משהו –הוא איש ביישן, צנוע. באמת לא הבין מה גודל הטררם סביבו".

שכניק מספר כי לאחרונה אף הסכים איינשטיין לראיון מיוחד שביקש ידיעות אחרונות ליזום. "דיברנו ביום שישי האחרון ושיתפתי אותו בתכנית שלי לארגן ראיון משותף שלו ושל יהורם גאון, אחרי המון שנים שהם היו בנתק, הוא הסכים ומאוד התרגש".

מה לדעתך מקור האנטגוניזם לעיתונות שהוא היה מזוהה עמו?

"בעיקר כי הוא נכווה כמה פעמים בעצמו מעיתונאים. הוא אף פעם לא סיפר למה הוא כתב את 'עיתונאי קטן שלי', ניסיתי לשאול אותו אבל הוא היה מתחמק. הוא היה אומר לי 'יש עיתונאים דרעק ויש עיתונאים טובים. אתה מהטובים, למרות שאתה מכביסט צהוב".

"הוא היה מתקשר מיוזמתו לא מעט. כשהייתי כותב על דברים שהיו קשורים לתקופה שלו, הוא היה מתקשר מוסיף פרטים או מעיר הערות. אהב להעלות שאלות טריוויה על תרבות ומוזיקה מהעבר. הוא היה אולי מנותק בבית ואוהב להיות בית, אבל ידע הכל ושלט בכל מה שהולך. אני מרגיש שזכיתי, ואתגעגע אליו מאוד".

גם חיים אתגר, לשעבר כתב התרבות של חדשות 10 וכיום כתב בתוכנית "אנשים" בקשת, משתמש במילים דומות כשהוא מתבקש לתאר את היחסים עם המסוקר המנוח. "הייתי מתרגש כשהוא היה רוצה לדבר איתי, במובן הזה באמת הרגשתי שיש לי זכות", הוא אומר.

היו מגבלות על היחסים איתו?

"כשהייתי בערוץ 10 היו כמה מגבלות ידועות, למשל שאי אפשר להתקשר אליו בבוקר. תמיד סימה הייתה עונה (אשתו סימה אליהו, ד.א) ואומרת שיחזור אלי, הוא היה חוזר והיו לנו הרבה שיחות אישיות. הוא מאוד אהב לדבר בטלפון. בנוגע להופעות בתקשורת הוא היה מתייעץ הרבה עם אשתו".

"פעם קיבלתי טלפון ממספר חסוי, מישהו עם קול מוזר שאמר שהוא זמר מתחיל שרוצה להתראיין. לא היה לי זמן לדבר איתו ולא הבנתי מה הוא רוצה, אז הוא אמר 'רגע אני אשיר לך', ואז הבנתי שזה אריק ושהוא צוחק איתי. תמיד היה כיף לקשקש איתו, הוא היה מצחיק. הוא לא אהב להתראיין אבל הוא אהב לדבר".

אבל תמיד ברקע של היחסים האישיים יש את הרצון המקצועי לפרסם את השיחות, לא?

"כל פעם שאמרתי לו שהוא חייב להתראיין הוא אמר שזה 'בלבולי מוח'. או 'מה יש לי להגיד, תראה איך אני נראה', חצי בצחוק. "כל פעם שעשו לו איזה פרויקט גדול הוא היה נהיה נבוך מזה. פעם הוא התראיין לניב רסקין ואחר כך אמר לי שזה היה נורא מוזר לו, הוא אמר 'לא חשבתי שאני מתבטא ככה'. בשנים האחרונות לאחר שהסכים להתראיין ואחרי שהקלטנו אותו, הוא ביקש לעבור על ההקלטה. לא יודע אם זה היה מחוסר בטחון - אבל הוא התעקש".

הטקסט האחרון של אריק איינשטיין יתפרסם בסוף השבוע בעיתון מעריב, לאחר שניאות לכתוב למוסף העיתון טור שבועי קבוע. עיתונאי מעריב אביעד פוהורילס היה זה ששמר על קשר איתו בעניין זה, והעיתונאי האחרון שפגש אותו לפני מותו.

פוהורליס הבחין במהלך הפגישה שהזמר לא חש בטוב והחליט לסיים אותה לפני הזמן. כשעה לאחר שהעיתונאי יצא מביתו של איינשטיין, הזמר הובהל לבית החולים במצב קשה.

"אריק היה בסוג של אופוריה מזה שהוא מתחיל לכתוב, הוא לא איש של טכנולוגיה", סיפר פוהורילס הבוקר כאשר התארח באולפן וואלה!. "לא התערבתי לו. הקלטתי אותו והעברתי את הדברים לכתב. הטור היה מוכן עוד משלשום. הוא צלצל אליי אתמול וביקש כמה תיקונים, אמרתי לו שהטור מושלם, הוא אמר לי 'בוא, בוא', וכשאריק אומר - אני מתייצב. הוא היה חיוני, שתה קפה שחור", סיפר.

"בשלב מסוים הבנתי שכואב לו ושמוטב שנסיים. הוא אמר 'תודה יקירי'. הייתי אצלו ב-17:00. עשר דקות אחרי שעזבתי סימה אמרה לי שהוא לא מרגיש טוב ושהחליטו להזעיק מד"א", סיפר. "שעה אחרי זה, רגע לפני שאני שולח את הטור, אני רואה הודעה עם תמונה בטלוויזיה שהוא במצב קשה. כל בית החולים נרתם להציל את אריק. בקומה מינוס 2 כולנו היינו בשתיקה, פרט לכמה רגעים שמישהו מזכיר משהו מעברו. היינו שם עשרות בודדות, המשפחה החברים הקרובים", הוא מספר. "אנשים כמוהו לא צריכים למות בגיל 74, להילקח בחטף".