העליון: "יש להבחין בין עיתונות חוקרת לעיתונות שוטרת"

"אין להוציא מכלל אפשרות שניהול חקירה יזומה על-ידי כלי תקשורת עשוי לפגוע באופן ממשי בתחושת הצדק, עד כדי החלת ההגנה מן הצדק" - כך קובע היום (א') בית המשפט העליון, בפסק דין עקרוני באשר לאפשרות להעמיד לדין עבריינים הנתפסים במסגרת תחקיר עיתונאי.

עם זאת, השופטים סלים ג'ובראן, יורם דנציגר וניל הנדל החליטו לדחות במקרה זה את ערעורם של יוסף קטיעי ואלון מאיר על הרשעתם במסגרת "תחקיר הפדופילים" באינטרנט, שבוצע על-ידי ערוץ 10.

מדובר בהתייחסות ראשונית של בית המשפט העליון לסוגיות של הגנה מן הצדק, בעקבות הפעולה התחקירית של כלי התקשורת. השופטים התבוננו בפעולתם של תחקירני הערוץ בפריזמה של "סוכן מדיח", וקראו למועצת העיתונות לגבש כללים שיסדירו את ההתנהלות העיתונאית הראויה בתחקירים מסוג זה, כדי להבחין בין "עיתונות חוקרת" ל"עיתונות שוטרת", כהגדרתו של השופט הנדל.

"אין לגרוע מתפקידו של התחקיר התקשורתי", כתב הנדל בפסק הדין. "הניסיון מלמד כי פעמים רבות הוא תורם להשגת תוצאות חברתיות חשובות. יש לתחום גבולות בין התחקיר התקשורתי ובין החקירה המשטרתית. לטעמי, חשוב לשאול האם אין גבול והיכן הוא עובר. אף שעיתונות חוקרת חשובה בחברה דמוקרטית, האם אין להבחין בינה ובין 'עיתונות שוטרת'? ראוי כי מועצת העיתונות תעמיק ותרחיב דעתה בעניין. האיזונים בכגון אלה רגישים ומורכבים ביותר".

במסגרת תחקיר ערוץ 10, התחזו תחקירני הערוץ לקטינות בנות 13, נכנסו לפורומים ואתרים שונים באינטרנט וקשרו שיחות עם גברים שונים, שהציעו להן הצעות מיניות. הערוץ עירב את המשטרה רק לפני קיום פגישות פנים אל פנים שיזמו אותם גברים.
19 נאשמים הועמדו לדין בעקבות תחקיר הערוץ. קטיעי ומאיר הורשעו בניסיון לביצוע מעשה מגונה וניסיון להטרדה מינית.

בית המשפט העליון החליט לתת רשות ערעור בשל התקדימיות של הסוגיות שעל הפרק – בין היתר, האם התחקיר שבוצע על-ידי תחקירני ערוץ טלוויזיה מקים טענה של הגנה מן הצדק; שאלת המודעות של הנאשם לגילה של ה"קטינה" המשוחחת עמו באמצעות האינטרנט; ושאלת איסור הפרסום נוכח העובדה שפסקי הדין מתפרסמים כיום במאגרי מידע באינטרנט וניתנים לאחזור בקלות.

בשאלת ההגנה מן הצדק, לצד דחיית הערעור במקרה הנוכחי, לא מהססים השופטים למתוח ביקורת על יוזמותיהם של כלי התקשורת לבצע תחקירים עיתונאיים מסוג זה, לטענת השופטים מתוך שיקולי רייטינג ושיקולים מסחריים. הקושי בפעולה זו נעוץ, לטעמם של השופטים, בהפיכת כלי התקשורת לגוף חוקר, הנכנס הלכה למעשה בנעלי המשטרה.

"כאן לא מדובר בהפרטה או האצלת סמכויות שלטוניות אלא תחקיר של גוף פרטי. ההכשרה והפיקוח הקפדני על הפעלת סוכני משטרה מבחינים ביניהם לבין גופים פרטיים", כתב הנדל. "שוטר חייב להזהיר נאשם טרם חקירתו. לא כן המצב ביחס לתחקירן הפרטי. התנהגות השוטר כפופה לביקורת של בית דין משמעתי. אף שהעיתונאי כפוף גם הוא לאתיקה העיתונאית ולמועצת העיתונות, מסגרת הביקורת שונה. חוסר הכפיפות של גופים פרטיים לכללי הרשות הציבורית מעורר חוסר נוחות".

השופט דנציגר ציין כי אפשר שבמקרים עתידיים תידרש המשטרה לנקוט צעדים נגד כלי תקשורת, שתחקיריהם ירחיקו לכת עד כדי הטמנת פח לחשודים, באופן שיכשיל אותם ויעודדם לעבור עבירות פליליות.

"לא ניתן להתעלם מהחשש למדרון חלקלק בהתייחס לגורמים פרטיים שאינם נתונים לפיקוח, רגולציה ונורמות אתיות, שעלולים לנקוט בפעולות בילוש וחקירה שעשויות לחצות את הגבול בין האסור למותר, תוך פגיעה בצנעת הפרט ובזכויות אדם נוספות", כתב דנציגר. "יש להיזהר מהסכנות הטמונות בפעילותם של גופים פרטיים שאינם נתונים למגבלות ופיקוח כלשהם. לצורך התמודדות עם סכנות אלה והשלכותיהן, אין זה בלתי סביר כי בנסיבות המצדיקות זאת ייקבע כי יש מקום להחלת הגנת 'פח יקוש' אף ביחס לגופים פרטיים, באופן שייצור תמריץ נאות לרשויות המוסמכות לנקוט בפעולות פיקוח ובקרה ביחס לאותם גופים".

ואילו השופט ג'ובראן ציין כי "האופן שבו פעל במקרה זה ערוץ 10 מעורר קשיים לא פשוטים. פעולתו היא במובן מסוים העברת סמכויות שיטור לידי גורם פרטי, ללא כל אפשרות פיקוח ממשית של הגורם המופקד על-פי דין על הפעלת סמכויות אלה. תחקירים המתבצעים על-ידי גופים פרטיים, שכרוכה בהם יצירת מצב עובדתי שאלמלא התקיימותו העבירה הקונקרטית שנעברה לא הייתה נעברת ומסתיימים בהעמדה לדין, יוצרים פוטנציאל לפגיעה בזכות החוקתית להליך הוגן. יש צורך להגדיר את הגבול הראוי בין 'עיתונות חוקרת' לבין 'עיתונות שוטרת'". (רע"פ 1201/12).