עורך "בייבי בום": "פעם ראשונה שלא מעניין אותי מה הרייטינג"

כאשר המפיק אסף גיל, הציע לעורך יובל כהן להוביל את הפיכת סדרת הדוקו הבריטית "אחד נולד בכל דקה" לתכנית שתשודר בישראל בפריים-טיים תחת השם "בייבי בום", זה נראה היה לו רעיון כמעט מופרך. כהן סיים תקופה של עבודה כעורך תכניות הריאליטי המובילות על המסך – "The Voice" ו"מאסטר שף VIP", שהמרחק בין מה שהן הביאו למסך הטלוויזיה לבין תיעוד לידת תינוקות הוא רב. "זה נראה היה לי לא קשור למה שעשיתי, אמרתי לו מה לי ולזה?". הוא מספר בראיון לוואלה! ברנז'ה, ומתייחס גם לעובדה שהוא חי עם בן-זוג זה יותר מעשור, כדי להדגיש את המרחק מחדר הלידה.

אז איך הוא שכנע אותך?

"הוא אמר לי לצפות בתכנית. אז צפיתי, ונשאבתי פנימה. הבנתי שיש כאן אתגר מדהים".

לעליית "בייבי בום" בשבוע שעבר על מסך ערוץ 10 אשר הפכה מאז למדוברת ביותר בישראל - קדמו לא מעט כאבי בטן. הערוץ, שרק מתחיל להתאושש מתקופת ארוכה של קפאון ביצירה וחוסר ודאות כלפי עתידו, תלה בסדרה תקוות גדולות.

לקידום האינטנסיבי של הסדרה התגייסו כל הטאלנטים של ערוץ 10 שהצטלמו יחד לפרומו, ושיבוץ ההשקה השאפתני שלה העיד על תעוזה כאשר היא הוצבה מול השקת תכנית הדגל החדשה של רשת, "משחקי השף". עם פתיחה של כ-20 אחוזי אחוזי צפייה בממוצע לפרק הראשון – נכון לכעת, אפשר לומר בזהירות שהערוץ הימר נכון.

כהן, מצדו, מעדיף שלא להתייחס לתחרות העזה בימים אלה על המסך. "אני מעדיף להתמקד ביצירה, מה שאני באמת אוהב זה לערוך".

בערוץ 10 תלו ב"בייבי בום" המון תקוות, זו התכנית שאמורה להחזיר אותם אל המסלול. זה מלחיץ?

"עצם זה שאתה עושה תכנית בברודקאסט זה תמיד מלחיץ, כי תמיד אתה תישפט ברייטינג. מבחינתי אני צריך קודם כל לעשות תכנית טובה ולשים בה את הנשמה שלי. כי בין אם אתה עושה תכנית לרשת, קשת או ערוץ 10 - תמיד תהיה מולך תחרות".

אבל לתחרות הזו ערוץ 10 מגיע מנחיתות.

"אז אתה מתמודד עם זה, אין מה לעשות. מה שהדהים אותי אחרי השידור זה בעיקר התגובות. הפיד בפייסבוק, התגובות של חברים, הבאזז שהפרק הראשון עשה. אתה לא תאמין לי, אבל ערב לפני דיברתי עם בן הזוג שלי בטלפון ואמרתי לו 'תקשיב זה פעם ראשונה שלא מעניין אותי מה הרייטינג'. התגובות הראו שאנשים באמת אוהבים את התכנית. אולי יש לערוץ 10 תקרת זכוכית, כמו שאתה אומר, אבל יהיו המספרים אשר יהיו - אני יודע שעשיתי תכנית שאנשים אוהבים אותה".

התחושות של כהן מעוגנות גם על הנייר. בערוץ 10 ערכו סקרי איכות בקרב קהלי צפייה שהראו כי הפורמט של "בייבי בום" מעורר רגשות עזים בקרב הצופים, במיוחד אצל נשים – אבל לא רק. הווידוי של רפי גינת בשבוע שעבר, לפיו כל ביקור בחדר העריכות גרם לו בעצמו לבכות, מעיד על הרעיון שבבסיס התכנית: אחרי תשעה חודשים של הריון מתועדים שלושה זוגות ברגע שיש בו את כל מה שתכניות ריאליטי אוהבות: חששות ופחדים לצד אושר עילאי. אבל כדי שהיא תתאים למסך הישראלי ולא תרתיע את הצופים, היו צריכים אנשי ההפקה לעדן אותה קצת. "אתה לא תראה דם, לא תראי חלקי גוף כמו שרואים בפורמט הבריטי", אומר כהן. "אצל הבריטים ממש רואים את היציאה של התינוק. שם זה משודר ברצועת הדוקו, ואצלנו זה פריים טיים. לא רצינו שתפחד מהסדרה בגלל פרוצדורות רפואיות, כי זו לא סדרה על רפואה. זו סדרה על זוגיות אחרי תשעה חודשים של הריון וההגעה ליום הזה עם פיק רגשי מאוד גבוה".

מה עוד שיניתם בפורמט?

"יש כאן שתי סוגיות - דוקו לברודקאסט, ואדפטציה ישראלית. בפורמט בחו"ל יש שני זוגות בפרק ואנחנו שמנו שלושה כדי להגביר קצב והוספנו את אלמנט המסך המפוצל כדי לתת את התחושה של 'זבוב על הקיר'. מבחינת ישראליות - שמתי מצלמות בחדרי המתנה שזה משהו שאין בחו"ל. כי החמולה הישראלית, המשפחה הישראלית, בשבילה יום הלידה זה יום של כל המשפחה. גם הקרבה בין המיילדות לזוגות בארץ היא אחרת, בחו"ל מיילדת זה משהו טכני".

איפה הסדרה עומדת על הסקאלה שבין דוקומנטרי לריאליטי?

"אנשים נוטים להתבלבל בגלל המצלמות הקבועות על הקיר שהן מוכרות להם מתכניות ריאליטי אחרות ובגלל הטסטמוניאלס (הראיונות עם המשתפים המשובצים בתכנית, ד.א) אבל זה דוקומנטרי, ולו בגלל העובדה שהיינו זבוב על הקיר. השאלה הייתה כמה אנשים מוכנים לראות דוקו בברודקאסט, אבל אם אנחנו פותחים פריים בתשע בערב עם תכנית גדולה - אנחנו לא יכולים להיות דוקו כמו שהצופה מכיר אותו. לכן השינויים, ולכן צופים נוטים לסווג את זה כריאליטי".

ואיפה השוני המרכזי? ברמת השליטה שיש או אין לכם על הסיפור?

"חוסר השליטה שלך הזה מפחיד בהתחלה. כי אתה באמת זבוב על הקיר - אין לך שום שליטה על מה שקורה. אתה לא יודע מתי הזוגות יגיעו ואם יגיעו, אתה פתאום מקבל סמס 'אנחנו בדרך'. בתכניות ריאליטי אחרות המתמודדים נמצאים אצלך ואתה שולט בכל דבר שקורה – בבית החולים זה אחר לגמרי. יש לנו רשת בטחון אחת בלבד וזה שהצלחנו לאסוף הרבה זוגות אז יש לנו הרבה חומר לעבוד איתו. אבל הרשת ביטחון האמיתי היא שכל סיפור נגמר בלידה, יש לך קתרזיס מובטח".

איך נערכתם לצילומים ארוכי טווח בבית החולים?

"הצבנו מלהקות בית החולים בלינסון ששאלו זוגות מתי הם עומדים ללדת. אם התזמון התאים, הציעו להם להשתתף והראו להם קטע מהפורמט הבריטי, ככה אספנו בערך 150 זוגות שהסכימו להצטלם. כל זוג כזה יכול היה לסרב כמה פעמים – גם בדרך, גם ביום הלידה, והם גם באו לעריכות ויכלו לפסול קטע כזה או אחר".

המשתתפים ראו את החומרים לפני השידור? זה נדיר בעולם הריאליטי.

"כשאתה נכנס לאנשים לרגעים מאוד אינטימיים בחיים שלהם ואתה יודע שאתה עושה "Feel Good TV", אתה אוהב את הזוגות ויודע שאתה תוציא אותם טוב - אז אתה לא מפחד לתת להם לראות את זה. בתכנית אחרת אולי היו צוחקים עליהם ועושים מהם צחוק - אנחנו לא עושים את זה".

מה מביא לדעתך את האנשים האלה לתעד את הרגע הזה באופן כזה? כמה צריך היה לשכנע אותם?

"היה מאוד קשה לגייס זוגות. לא קל לשים מצלמות ברגע הכי אינטימי, והיום אנשים מאד מפחדים מאיך שזה ייצא בסוף. זה קשה במיוחד כשמדובר בעונה ראשונה, וככה זה היה גם בחו"ל. בעונה השנייה בתי החולים כבר קרסו מזוגות שרצו להשתתף בפרויקט הזה. אני חושב שמה שהוביל את האנשים זה הרצון שלהם לקבל תיעוד של הרגע הכי משמעותי בחיים שלהם. שמעתי מהם משפטים כמו 'שהילד שלנו יראה איך אהבנו', או 'איך היינו ביום שבו הבאנו אותו לעולם'. כל הדבר הזה מאוד קסם להם. בצפיות ראיתי איך הם הם בוכים, הם מתרגשים, הצפיות עוברות בלי הערה אחת - הם פשוט מוקסמים מעצמם".

היה משהו חריג בצילומים? מישהו היכה רופא?

"לא הייתה אלימות ולא היה אף אחד שהתעלף, אבל היו המון דרמות רפואיות שאתה לרגע אומר לעצמך 'מה יקרה אם זה לא ייגמר טוב', ואתה כולך בחרדות. תודה לאל הכל נגמר טוב".

אם הייתה מתרחשת טרגדיה, היית מכניס את זה לתכנית?

"לא. אמרתי Feel Good TV? אז זה עד הסוף".

איזו מין תקופה זו לעבוד בטלוויזיה?

"זה בא בגלים. למרות המשבר האחרון שהיה לפני שנה וחצי, כיום די קשה למצוא אנשים. בטח שלא עורכי וידאו, שזה המקצוע הכי מבוקש היום בתעשיה. היו עכשיו איזה עשרים הפקות שנערכות במקביל שכל אחת יותר גדולה מהשנייה ואין עורכים פנויים בשוק, גם עורכי תוכן, גם מפיקים. זה מצריך היום המון אנשים".

אז איפה המשבר בתעשייה שכולם מתלוננים עליו?

"אני חושב שהמשבר הוא אצל היוצרים הדוקומנטריים ויוצרי הדרמות. הריאליטי מאוד השתלט על הטלוויזיה ועושים היום פחות דרמות ופחות דוקו, אתה לא רואה דוקו בפריים טיים כמעט בגלל".

רק מה שתחת מחויבות רגולטורית?

"נכון, שגם היא צומצמה למינימום. אז אני חושב שכשמדברים על המשבר הזה מדברים על הז'אנר העילי שכמעט כבר לא קיים".

האנשים שעושים את התכניות האלה נמצאים היום בשורה של הפגנות.

"וזה חשוב מאוד".

ואתה, מעורב קצת?

"אני חבר בתל"י, ואני כמובן רואה את עצמי חלק מהמאבק. אני מעריץ יוצרים דוקומנטריים כי הם מסוגלים לעבוד שנה שנתיים על סרט ולהתאבד עליו, ואני צריך את המידיות של הברודקאסט. כי יש משהו מדהים בזה שפעם בשבוע פעמיים אתה נותן בידור לאנשים בבית, הם קנו לצורך העניין כרטיס לסרט שלך".

יש זוג ספציפי שהתחברת אליו באופן אישי?

"הזוגות הדתיים ריגשו אותי מאוד, בגלל שמרגע מסוים הם שומרים נגיעה וזה מדהים לראות את הקשר בניהם ברגעים האלה בלי היכולת לגעת. היה גם זוג שניסו הרבה זמן להביא ילד לעולם והגבר הוא עקר. הדרך שלו לספר בטלוויזיה על העקרות שלו הייתה מעוררת הערצה, כי יש איזו קונוטציה לעקרות שמי שעקר הוא לא 'גבר' ובעיה בפוריות היא מין מדד לחוסר גבריות. יפה היה לראות זוג שעוברים את זה והכל בסדר. גם זוג לסביות שהגיעו ללדת ריגשו אותי, ובמיוחד היחס של צוות "בלינסון" אליהן שהראה שעבורם זה לא דבר חריג, וזה מעמד שהוא טבעי עבורם לחלוטין".

הייתה חשובה לך התרומה לנראות של זוגות חד-מיניים בפריים-טיים?

"כן, יש בזה משהו".

ואיך הסדרה הזו השפיעה על הזוגיות שלך?

"אני לא אשקר – גם אצלי, הסדרה הזו הגבירה את הרצון להביא לעולם ילד".