על דבר אחד צריך לתת לבן צבי את הקרדיט. הוא הצליח לעבוד כמעט על כולם

לפני כמעט שנה וחצי, ב-7 בנובמבר 2012, עליתי לקומת ההנהלה של מעריב יחד עם עומר ברק שניהל איתי את אגף החדשות. חיכתה לנו שם חבילה עבה של מעטפות לבנות, שבתוכן היו מכתבי פיטורים לכל אחד מעשרות עובדי האגף. העיתונאים שהיו באותה שעה במערכת קיבלו את המכתב ביד. לאחרים הודענו טלפונית שהם מפוטרים. אחר כך פיטרנו אחד את השני ועזבנו את בית מעריב בפעם האחרונה.

עובדי מעריב: "מעשיו של בן צבי - הברחת נכסים"
פרסום ראשון: מעריב לא ייצא לאור ביום ראשון

כמעט שנה וחצי עברה, ורק בימים האחרונים מפוטרי מעריב מהקפאת ההליכים הקודמת, בתקופה של נוחי דנקנר ואיי-די-בי, החלו לקבל לחשבונות הבנק שלהם את הכסף שחייבים להם מאז. פיצויי פיטורים, שכר שלא שולם, הפרשות פנסיוניות שנעלמו, פדיון ימי חופש שלא נוצלו - מאות בני אדם, קורבנות המחדלים של שורה ארוכה של מנהלים כושלים עם שכר שמן, מצאו את עצמם בבוץ הטובעני של אבטלה או פרנסה חלקית, וחיכו לכסף הזה כמו לאוויר לנשימה.

חלק גדול מאיתנו לא קיבל את כל הסכום שתבע. יש כאלה שקיבלו שמונים אחוז מהחוב, אחרים קיבלו שבעים אחוז ממנו, ואלה שהיה להם פחות מזל גילו בחשבון הבנק שלהם למטה ממחצית ממה שציפו לקבל. בעבור אותם אנשים הסיוט עוד לא נגמר. הם נעזרים עכשיו בוועד ובעורכי הדין שלנו כדי לתבוע את כל מה שמגיע להם. ככה מרגיש להיות חלק מחברה שנכנסה להקפאת הליכים, כדור קטן שמקפץ על רולטה ביורוקרטית ומקווה לנחיתה רכה. ויש רק דבר אחד גרוע יותר מהחוויה הארוכה והמייגעת הזאת: לחוות אותה פעמיים.

מו"ל מעריב, שלמה בן צבי, ההוא שממש לא מזמן אמר ש"עוד שלוש-ארבע שנים נעבור את 'ידיעות אחרונות'", מבקש עכשיו מבית משפט להכניס את מעריב שוב להקפאת הליכים. האיש שמומחיותו בלנפק אמירות חסרות בסיס גבוהה כנראה לאין שיעור מיכולתו לנהל כלי תקשורת, האיש שיודע להתחייב אבל מומחה בהפרת התחייבויות, מבקש עכשיו להשתחרר מכל התנאים שנדרש לעמוד בהם כשביקש מבית המשפט ומעובדי מעריב לתמוך בו ולקבל את העיתון לידיו. אם הבקשה שלו תאושר, מאות עובדים ייכנסו שוב לסחרור שכולנו כבר היינו בו: פיטורים, חובות, מפגשים עצובים בלשכת התעסוקה ועתיד לוט בערפל.

בן צבי נכשל בניהול מעריב, תוך שהוא מפגין חוסר אמינות וזלזול בעובדים ובבית המשפט לכל אורך הדרך. הוא חתם על הסכם קיבוצי שבו התחייב לקלוט כ-500 עובדים ממפוטרי מעריב, אבל שבועיים אחר כך כבר ניסה למצוא בו פרצות, מה שהוביל להשבתה של העיתון ליום אחד. מאז ועד היום, מספרים העובדים, כמעט שלא עבר חודש אחד במעריב בלי עיכובים במשכורות ובעיות בתשלום שכר סופרים והפרשות לפנסיה.

רק ארבעה חודשים אחרי שחתם על ההסכם, בן צבי כבר חזר בו מההסכמות ודרש לפטר 130 מהעובדים. הנהלת מעריב הבהירה שאם מצבת כוח האדם לא תקוצץ באופן משמעותי העיתון ייסגר, והבטיחה שאחרי המהלך ההכרחי הזה הכל יהיה בסדר. בסופו של דבר 150 עובדים עזבו במתווה של פרישה מרצון.

לא עוברים חודשיים, ומסתבר ששום דבר לא בסדר. בן צבי מנסה שוב להשתחרר מההסכם שחתם עליו. הוא דורש לבצע עוד פיטורים ועוד קיצוצי שכר, לקצר את משך התחייבות ההעסקה שנתן למפוטרי מעריב משנה וחצי לשנה, ולסגור מיידית את בית הדפוס שהתחייב להפעיל למשך עשרה חודשים נוספים. הפעם, הדרישה הזאת מגיעה עם חרב על הצוואר של העובדים: עיכוב דרמטי במשכורות ואיום מפורש שמעריב ומקור ראשון ייסגרו אם המתווה הזה לא יתקבל.

גם הפעם הוא מקבל את מה שדרש. הוא סוגר את בית הדפוס על עובדיו, וחותם על הסכם קיבוצי משופר מבחינתו. ההסכם החדש משקף למעשה נסיגה מרוב ההתחייבויות שנתן פחות משנה קודם לכן, ושבזכותן קיבל את העיתון לידיו.

לכל אורך הדרך, בן צבי מתרברב כלפי חוץ בהישגים שלו. בסוף 2013 הוא אמר שהצליח להביא את העיתון למצב מאוזן ושמעריב כבר לא מפסיד כסף מדי חודש. "אני רוצה להזכיר לכם שלפני שנה בדיוק עמדתי פה, ואמרתי שבעוד שנה נביא את מעריב לאיזון תפעולי. בשוק קשה, סקפטי וספקני – עשינו את זה", כך הוא אמר בכנס שמעריב ארגן באילת ובטח עלה לחברה לא מעט כסף. זה היה בדצמבר. את משכורות ינואר הפרילנסרים של מעריב עדיין לא קיבלו. העיקר שההנהלה הגיעה לאיזון. איזון זה דבר חשוב בחיים.

על דבר אחד צריך לתת לבן צבי את הקרדיט. הוא הצליח לעבוד כמעט על כולם. בתחילת הדרך הוא הגיע להבנות עם עובדי מעריב, עם ארגון העיתונאים ועם בית המשפט - ומיד כשרכש את העיתון החל להתנער מהן אחת אחת. לא צריך ללכת רחוק מדי כדי לקבל את הרושם שהכל למעשה היה מתוכנן מראש. זה כתוב בבקשה שבן צבי עצמו העביר לבית המשפט השבוע. "מרגע העברת השליטה של מעריב לידי מקור ראשון... הרוכשת בנתה תוכנית עסקית שמטרתה היתה צמצום משמעותי של הוצאות פעילות מעריב", נכתב בסעיף 23 בבקשה.

מה התוכנית הזאת כללה? לדברי בן צבי היו בה פיטורי עיתונאים, סגירת בית הדפוס וחיסול מערך ההפצה של מעריב. במילים אחרות: הכל תוכנן מראש. רגע אחרי שחתם על הסכם לקליטת כ-500 עובדים מבין מפוטרי מעריב, הוא החל בתמרון שבסופו הצליח להישאר עם 150 מהם בלבד. רגע אחרי שהתחייב להפעיל את בית הדפוס במשך שנה וחצי, הוא כבר תיכנן לסגור אותו כמה שיותר מהר.

מדפוס הפעולה של בן צבי מותר בהחלט לחשוד שגם בקשת הקפאת ההליכים הזאת היא חלק מתוכנית על להיפטר מהעובדים ולהישאר עם המותג והמנויים. לזרוק את אלה שכתבו, צילמו, ערכו ועיצבו אותו בשנים האחרונות בתנאים כמעט לא אנושיים, להתנער מהחובות אליהם, ולהמשיך הלאה לעתיד טוב יותר. לבית המשפט אסור לקבל את הבקשה להקפאת הליכים כלשונה. אסור לו להפקיר את גורלו של העיתון בידיו של מי שאינו רוצה או אינו מסוגל לדאוג לעובדיו ולנהל את החברה באופן עקבי וראוי. שנאמר: שטה בי פעם אחת, זו אשמתך. שטה בי פעמיים – זו אשמתי.

* הכותב שימש כראש אגף החדשות במעריב