תעזבו כבר את שרה

1. הקובץ המסעיר ששוגר השבוע בקבוצת הווטסאפ של חברותיי לא היה הכרעת הדין בעניין הולילנד (וגם לא עוד גילוי פיקנטי על איזה אקס של מישהי). זו הייתה מודעת פרסומת קטנה מעיתון "גלובס". הכותרת, לבן על גבי סגול, הייתה: "ניהול משרד ולשכות מנהלים", ומתחתיה נכתב: "השתלמות מקצועית חדשה ומאתגרת שתצעיד אותך קדימה"!

באותיות קטנות יותר הובהר כי "המרכז הבינלאומי לכנסים ופורום מנהלות הלשכה בישראל (פמ"לי) מתכבדים להזמין את המזכירות בארגונכם" לשני ימי הדרכה במלון תל-אביבי, שיכללו בין היתר אימון במולטי טאסקינג, "שיפור הארגונומיה בסביבת העבודה" ו"יחשפו את השפעת הצבע על ההצלחה האישית והמקצועית".

בתחתית המודעה הודגש, למנוע חלילה בלבול, כי "ההשתלמות מיועדת לעוזרי/ות מנכ"ל, מנהלות לשכה, מזכירות מנכ"ל, מזכירות מנהלי אגפים, מזכירות בכירות, מזכירות מקצועיות ומזכירות כלליות".

על התמונה המלווה את הפרסום לא צריך להרחיב: מדובר כמובן בצעירה מצודדת, תכולת עיניים וקצרת שרוולים, שאוחזת בשני קלסרים.

האמת? היה מחכים לגלות כי "פורום מנהלות הלשכה בישראל" הוא גוף חי ובועט שיש לו אפילו ראשי תיבות, וכי יש הבדל בין מזכירות מנכ"ל לסתם מזכירות של מנהלי אגפים.
כל כך התעניינתי בנושא עד שחשתי צורך לחייג למספר שנמצא באתר הכנס. ענה לי יעקב מהמרכז הבינלאומי לכנסים שאחראי, לדבריו, לארגון הסדנה.

שלום יעקב, הבנתי שבדיוק הסתיימה הסדנה של מזכירות ולשנות מנהלים. איך היא הייתה?

"טובה מאוד, השתתפו כ-100 מזכירות ומנהלות לשכות".

וואו. ולמה אתם מתייחסים בפרסומים שלכם רק למזכירות בלשון נקבה ולמנהלים בלשון זכר?

"רק מנהלים בלשון זכר? אין רק מנהלים בלשון זכר".

הנה, כתוב למשל "לשכות מנהלים".

"זה ביטוי – 'לשכות מנהלים'. כלומר, לשכות מנכ"ל. ולשאלתך, זה פתוח גם למזכירות וגם למזכירים".

אז למה כל ההתייחסות כאן מיועדת רק לנשים?

"כי זה כנס שמיועד רק למזכירות. יש גם כנסים נפרדים שמיועדים רק למזכירים".

הבנתי. איזה הבדל יש בתכנים של הסדנאות?

"אני אתן לך דוגמא, אם יש הרצאה להתאמת הצבע למראה – אז זה יותר מתאים לנשים. לגברים זה יותר עניינים של קוד לבוש".

מגניב. אתה יכול לשלוח לי בבקשה פרסומים על סדנאות למזכירים גברים?

"כן. מה המייל שלך?"

הילה קו תחתון סי נקודה וואלה נקודה נט נקודה איי אל. ושאלה אחרונה: מה זה ארגונומיה?

"זה העניין של הישיבה וההקלדה. איך לשבת נכון, איך להקליד נכון".

תודה רבה ובהצלחה.

מיותר לציין שעד מועד כתיבת שורות אלה לא התקבל אצלי כל פרסום על סדנה למזכירים.
נו שוין, אולי הוא טעה בכתובת.

2. בשבוע שחלף, לאחר פרסום תביעת אב בית ראש הממשלה שכללה טענות על ההתפרצויות של גברת נתניהו, התאמצה התקשורת – שוב התאמצה - להסביר למה הידיעה על ההתנהגות והאופי של אשת ראש הממשלה בעצם רלוונטית לציבור.

הגדיל לעשות עיתון אחד מסוים, בעל אג'נדה מובהקת, שנורא כועס על כך שלעיתון אחר יש אג'נדה מובהקת. בין היתר נכתב על: "מה ראש הממשלה, האדם העסוק במדינה, צריך להתמודד בבית שלו", נשאל: "האם זה נכון שראש הממשלה יקום בשלוש בבוקר בגלל שקית חלב", ואפילו נפסק: "אל תגידו לנו שהקימה הזו לא משפיעה עליו ביום שלמחרת".

מדובר, כמובן, בצרור שטויות מוחלט. תקראו שוב את הטיעונים למעלה. אם נמשיך עם ההיגיון המובע בהם, נמצא שזה ממש לא בסדר שיושב ראש הכנסת סעד – לא עלינו – רעיה חולה; שמנכ"לית משרד האוצר מונתה בחודש השמיני להריונה; ששר הפנים הביא לעולם תינוק (שמתעורר, על פי כל ההערכות, גם בשלוש בלילה), ושלשר האוצר יש ילדה עם צרכים מיוחדים, שגובה אנרגיות רבות יותר מילד רגיל.

אם היו הפרות של דיני עבודה בבית ראש הממשלה זה בהחלט רלוונטי לציבור. אבל מה שפרטי – תעשו טובה, תשאירו פרטי. אחרת, זה מציג תפיסה מיושנת, עלול לשדר מסר בעייתי על האחריות המשפחתית של בכירים ובכירות - וצובע פרשה חשובה ברכילות זולה.

3. גווינית' פלאטרו לא הודיעה השבוע רק על הפרידה מבעלה, המוזיקאי כריס מרטין. בראיון למגזין הבידור E! סיפרה כי בקרוב תיפרד לתקופה גם מקריירת המשחק שלה כדי לחזור להיות אמא במשרה מלאה.

"אני חושבת שזה שונה כשיש לך עבודה משרדית, כיוון שזו שגרה, ואת יודעת, את יכולה לעשות כל מיני דברים בבוקר ואז את חוזרת בערב הביתה", הסבירה בראיון. "כשאת מצלמת סרט הם פתאום אומרים לך – 'אנחנו צריכים שתבואי לשבועיים בוויסקונסין' ואז את עובדת 14 שעות ביום וזה מאוד קשה. אני חושבת שלהיות אמא עם עבודה רגילה זה לא כמו – כמובן שיש אתגרים – אבל זה לא כמו להיות על הסט".

העיתונאית האמריקאית מקנזי דוסון הסתערה על הסחורה החמה והגיבה לפלאטרו בטור אישי, שהתפרסם ב"ניו יורק פוסט" ונשא את הכותרת: "מכתב פתוח של אימא עובדת לגווינית'". היא עשתה את זה כל כך טוב, שמתבקש לתרגם כמה קטעים נבחרים. לקרוא, להתמוגג – ורק להחליף את "ניו יורק" ב"תל אביב":

"גווינית' היקרה, מאוד נהניתי מהערותייך האחרונות למגזין E! לגבי כמה עבודה משרדית היא קלה להורים, לעומת העבודה המפרכת על הסט. כאם לפעוט – לא הייתי יכולה להסכים יותר! 'תודה לאל שאני לא עושה מיליונים בצילום של סרט פעם בשנה' – זה מה שאני אומרת לעצמי כמעט כל בוקר, כשאני מחכה לרכבת התחתית, בדרך להתחיל את המסע בן ה-45 דקות שלי אל תוך העיר. אין ספק, כל פעם כשהדברים נעשים קשים – אני מזכירה לעצמי את העובדה הזו. זו המנטרה שלי".
"וזה גם מה שמרגישות חברותיי האימהות. נכון, ליידיז? תמיד כשאנחנו נפגשות אנחנו מדברות על כמה קל זה לאזן בין העבודה לחיי המשפחה... הנשים האלה חיות את החלום, אני אומרת לך!".

"אין ספק, גווינית', פיצחת את הסוד של הורים עובדים בכל מקום: החיים המשוגעים של עבודה משרדית הם משב רוח מרענן לעומת עבודה בת 14 שעות על סט קולנוע. 14 שעות? מי בניו יורק? – בעיקר עורכי דין ועובדי היי-טק, יכולים בכלל לעבוד 14 שעות רצופות? למרבה המזל, אלה שעובדים "עבודות רגילות" של חמש עד תשע ממש גדלים על העצים כאן".

איך אומרים באנגלית? כל מילה בסלע.

4. ועוד פכים קטנים: לפני כחודשיים, בראיון לאולפן שישי, אמרה רעייתו של ניצב בדימוס ניסו שחם, הנאשם בעבירות מין בעובדות הכפופות לו, כי "היא הניחה, כמו כל אישה במדינת ישראל, שדבר כזה (=בגידה) יכול לקרות". פליטת פה, אם תרצו, שהכניסה את כל נשות ישראל לקלחת והחזירה אותנו באחת לפיפטיז.
גם השבוע, באותה תכנית, הושמעה על ידי מרואיין מחשבה פרטית שמוטב היה אם הייתה נשארת כזו:

אילן מאור, בעבר קונסול בשנגחאי והיום בעל חברה פרטית, התראיין לכתבה על שביתת עובדי משרד החוץ וסיפר כיצד מאז סיים להיות עובד מדינה השתפר מצבו הכלכלי פלאים: "היום אני, בפעם הראשונה בחיי הבוגרים", אמר בחיוך למצלמה, "מרוויח יותר מאשתי – שזה כבר הישג". הפטריוטיות שהפגין מאור בכתבה הייתה מקסימה. אבל המשפט הזה – אוי, אילן, כמה שהמשפט הזה קטן.

יום למחרת פורסמה כתבה בחדשות סוף השבוע של ערוץ 2 על יציאה של חרדים לעבודה, בה אמר שר הכלכלה נפתלי בנט: "בסוף רוצים להתפרנס. בסוף יש אישה, יש ילדים, צריך לפרנס אותם".
השר בנט כנראה כל כך קבור בתפיסת עולם שמרנית, שהוא שכח דבר אחד: בחברה המדוברת כבר שנים נשים הן שמביאות את הלחם הביתה.

ולסיום נזכיר את הטקס המסורתי בליגת האלופות, בו עולים השחקנים לכר הדשא כשהם אוחזים בידיהם של ילדים וילדות חובבי כדורגל, ושהתקיים גם במשחקים ביום שלישי האחרון. כשהופיעה על המסך באולפן ערוץ הספורט ילדה המחזיקה בידו של שחקן ברצלונה, מיהר המגיש העולץ מודי בר-און להצביע עליה ולדבר כביכול מגרונה בקול מתיילד: "אבא, מי זה"?

איזה מצחיק אתה, מודי. זה היה צ'אבי, הקפטן והמנוע של הקבוצה. את זה אפילו אני יודעת, למרות שאני גם בת וגם אימא.