מקור לצרות

עיתונאי "מקור ראשון" חשים מקופחים, ובצדק. הנה, הם אומרים, בכל פעם שערוץ 10 נקלע לקשיים בעשור האחרון (והיו כמה וכמה סיבובים כאלה), קמה סערת ענק, זעקת אימים, נחשול גדול של מחאה בשם הדמוקרטיה וחופש הביטוי וזכויות העובדים ועתיד הענף. היו הפגנת, משמרות מחאה בכנסת, התפרצויות לשידור, עצומות, ועופר עיני אחד בנאום מלא פאתוס. יו"ר הדירקטוריון, אדם שעשה קריירה במערכת הפוליטית, הרחק מעולם העיתונות (ובינתיים עזב ביחד עם הטייקון שהבטיח להפוך את ערוץ 10 לפאר היצירה הציונית שלו, והמשיך לתחנה הבאה שלו בבית חולים "הדסה"), אפילו הסתגר במשרדי האוצר ושלף "וי" עם האצבעות לאות ניצחון.

עובדי "מקור ראשון": "בתקשורת לא רוצים עיתונות פרו ימנית בכלל"

פרשנות משפטית: "תתכן הגבלה של מספר העותקים ש'ישראל היום' יוכל להפיץ"

המחאה לא פתרה את הבעיות האינהרנטיות מהן סובל הערוץ החבוט, לרבות העדר אופק כלכלי ותדמית נחותה בציבור (למעשה אפשר לטעון שבאופן אירוני הנציחה אותה), אבל לפחות קנתה למאות העובדים את הזכות להמשיך ולקבל משכורת, שזה הרבה מאד בימינו.

והנה, "מקור ראשון" עומד בפני חיסול וכולם דוחפים מצה לפה ושותקים, בזמן שהממונה על ההגבלים העיסקיים מתלבט כיצד לאשר את העיסקה הבעייתית עם שלדון אדלסון, מבלי לפגוע בכללי התחרות החופשית. אם לא תאושר העיסקה, יגמר האשראי, ועיתונאים טובים ייזרקו לרחוב. שום בלשניקוב לא יתבצר במשרדי האוצר, ואף עופר עיני לא יגיע לביקור כדי לסחוף את העובדים בנאום של פועלי העולם התאחדו. הכול עובר בשקט מופתי.

האמת היא שהמצב אליו נקלע "מקור ראשון" מעורר דילמה לא פשוטה. מחד, עיתון מעולה עומד בפני שוקת שבורה. לא תוכנית ריאליטי דלוחה או טור רכילות מיותר יעלמו מחיינו, הפעם זאת עיתונות הארד קור, עם אידיאולוגיה ברורה, עמוד שידרה איתן, וגישה רצינית ואחראית למידע שמועבר לציבור. כמה כלי תקשורת כאלו עוד יש בישראל, שבהם ה"עיתונות" לא נעטפת בדגים מסריחים של תוכן שיווקי ופורנוגרפיה זולה להמונים?

בניכוי "ישראל היום" - שהסטנדרטים העיתונאיים שלו נעים בין הבעייתי (שירות אישי וצמוד לראש הממשלה; ניהול ענייניו הפרטיים של המו"ל מעל דפי העיתון) לבין המביך (כותרות שהמרחק בינן לבין המציאות רב) – "מקור ראשון" הוא אחד הקולות הבודדים שנותרו לימין האידיאולוגי בישראל, בוודאי בעיתונות המודפסת.

אבל מאידך, כל זה עלול להיגמר, גם אם גילה יאשר את עיסקת הרכישה של אדלסון (שגבר על ההצעות האחרות בכוח הכסף כמובן) ויחבר לעיתון את בלון החמצן לפחות לכמה שנים נוספות. גילה אמנם שוקל שורה של צעדים אשר יבטיחו את עצמאותו העיסקית של "מקור ראשון", כמו למשל איסור על הדפסה משותפת, הגבלה על עיסקאות מסחריות הכורכות את שתי החברות יחדיו, או מינוי דירקטוריונים מנותקים. אבל מי שמקווה לראות בצעדים כאלה מזור לעצמאות העיתונאית של עיתונאי מקור ראשון, החרדים מפני המו"ל החדש, טועה בגדול.

גילה אינו נציג מועצת העיתונות ותפקידו לעסוק בעיקר בהסדרת התחרות בין חברות בישראל, ופחות בניקיון המוצר העיתונאי. גם אם יחליט להטיל שורה ארוכה של מגבלות עיסקיות על הבייבי החדש של אדלסון, אין שום דרך להבטיח את עצמאות המערכת העיתונאית שלו. דבר לא מונע כיום ממו"ל בישראל להכפיף את ערכיו העיתונאיים על מערכת החדשות שלו. ולראיה, כשנוחי דנקנר קנה את "מעריב" - חברה ציבורית הנסחרת בבורסה ולפיכך עומדת בפני הגבלות רגולטוריות גדולות בהרבה מכל עיתון אחר – נקבע במפורש בתקנון כי עורך "מעריב" לבדו יהיה אחראי על התוכן המתפרסם בעיתון, לרבות העסקת עיתונאים. האם זה הפריע לנוחי דנקנר למנות עורך מטעמו הסר למרותו, מצנזר כתבות שאינן ברוח המפקד, ומכפיף שיקולי עריכה לאינטרסים של הבעלים?

התהליך היום פשוט מאי פעם: בעידן שבו כמעט כל כלי התקשורת מדממים במאזנים הכלכליים, די באיום קל של מו"ל כדי להרתיע את העיתונאים העובדים בשורותיו, ולהרגיע את הליבידו העיתונאי שלהם, לטובת ריאליזם קר ומחושב ברוח "מוטב חיים מאשר איכות חיים". במילים אחרות, לא דמיוני לחלוטין לראות מצב שבו מכיוונו של המו"ל (וזה כמובן לא חייב להיות המו"ל עצמו, יש להם תמיד שליחים ושרפים) מגיעים איתותים כי הוא אינו שבע רצון מעוצמת הביקורת על ראש הממשלה, ולכן הוא שוקל למשוך את השקעותיו. כולם במערכת יבינו את הרמז – עם או בלי הצעדים של גילה.

יש מי שמקווה כי אדלסון יעדיף להשאיר את הציביון הייחודי והאיכותי של "מקור ראשון" כמות שהוא, בכדי לבדל אותו מחינמונו המרכזי, כלומר מתוך אינטרס עיסקי טהור. יתכן. אך אם בוחנים את אדלסון במבחן המעשה, וגם את אמירותיו הברורות לאורך השנים, הוא מעדיף תמיד לזעזע את הסטטוס קוו בכל הזירות העיסקיות בהן הוא פועל. גם כשהקים את "ישראל היום" השתמש בסיסמה של "פוקס ניוז", "פייר אנד באלאנס" (הוגן ומאוזן), למרות התדמית העיתונאית הבעייתית של התחנה האמריקאית, חביבת נציגי "מסיבת התה", במקום לאזכר מעוזים אמינים ואחראיים יותר של העיתונות השמרנית באמריקה דוגמת ה"וול סטריט ג'ורנל", למשל. אז מדוע שדווקא בישראל יאפשר לעיתון שיריבו של ראש הממשלה נפתלי בנט מחבב כל כך, להמשיך לצעוד באותה הדרך?

וזה המקום לשאול את שאלת התם בהגדה: איפה היה הימין קודם? "מקור ראשון" מתקיים מכמה אלפים בודדים של מנויים. זה נתון עלוב. מדוע ציבור המתנחלים, למשל, לא הקפיד לתמוך בו כל השנים הללו? לנפתלי בנט הצביעו 346,000 איש. אפילו עשירית מהמספר הזה היו מקנים ל"מקור ראשון" איתנות כלכלית שאין לו היום. אבל משום מה הציבור הימני בישראל העדיף לדבוק ב"ידיעות אחרונות" הממורכז או ב"ישראל היום" החינמי.

אני מכיר לא מעט תומכי שמאל שמאסו ב"הארץ", אבל לא יעזו לעולם לבטל את המנוי בו, כי הוא "האחרון מסוגו"/ "היחיד שדבק בעיתונות של פעם"/ "העיתון הליברלי הבודד". כשבממלכת שוקן הכריזו לראשונה על חומת תשלום, הם זכו לאוזן קשבת ולכתף חמה מהאגף השמאלי של הקוראים בישראל. אני מתקשה לראות את אותו החיבוק מימין למקור ראשון, ומתקשה להבין למה. אולי אם היו ל"מקור ראשון" 30,000 מנויים הוא כבר לא היה עיתון במימדים של אפון, הנזקק לטובות מיוחדות מהטייקון.