שוב נפגשנו כולם, כמה ימים לפני פורים. ברחובות הילדים כבר הסתובבו מחופשים: ספידרמן, מלכת הילדים, שוטר, אחר חייל. בכיכר של ינוב פניתי לכיוון מטע ההדרים אבל כמו בכל שנה שוב התבלבלתי בפניה של הכיכר ורק אחרי שני סיבובים הגעתי אל המטע בדרך לבית העלמין הקטן. המצבה הצבאית שלך מזכירה לכולנו שכבר חלפו להם 15 שנים מאותו יום ארור שבו נפלת.
אילן ,הרבה דברים השתנו מאז אותו יום עצוב לכולנו. אני חושב שאי אפשר למנות את כל הדברים שלא הספקת לחוות איתנו. צה"ל כבר לא בלבנון, אנחנו כבר לא נכנסים בשירות לבופור, לדלעת, לרותם וגם לא לכרכום. כבר הרבה זמן שהשקט בגבול הצפון נשמר. ילדי קרית שמונה, נהריה ואביבים כמו גם משגב עם וחניתה מנהלים חיי שגרה בלי ריצה למקלטים. וכתבי הצפון, הם עסוקים בסיקור עניינים אחרים - ממצב מפלס הכינרת לעונת התיירות שבפתח ועד למלחמה שמתרחשת מעבר לגבול בסוריה, שבה האזרחים יצאו נגד אסד.
האצבעות חייגו, אבל המוח רצה לשכוח שאתה אולי שם
את היום שבו נפלת אני כנראה לא אשכח לעולם. את הבוקר שהחל במושב מרגליות אחרי שקטיושה אחת שירו אנשי החיזבאללה פגעה בלול העופות. כולנו היינו במקום ורק אתה, בחריצות האינסופית שלך, העדפת להגיע למעבר פאטמה צפונית למטולה, ולעלות למרצדס הממוגנת יחד עם תא"ל ארז גרשטיין והחפ"ק שלו בדרך פנימה ללבנון.
אני זוכר את צילצול הטלפון שסיפר לי על שיירה שעלתה על זירת מטענים, על נפגעים רבים ועל הקרב שאחרי. באופן אוטומטי צלצלתי לטלפון שלך לעדכן ולהתעדכן. האצבעות חייגו, אבל המוח רצה לשכוח שאתה אולי שם. חלפו שניות ארוכות עד שבעצם התחלתי להבין שאולי אתה עכשיו בקרב.
את הדרך מצפת למנחת "גיבור" עשיתי במהירות. זו דרך שעשיתי אותה מאות פעמים, אבל באותה נסיעה נראה היה לי שהדרך הזו לא נגמרת. ראיתי את מסוקי היסעור שריחפו בגובה נמוך מלווים במסוקי התקיפה של חיל האוויר, וככל שהתקדמתי צפונה שמעתי ברקע את רעמי התותחים. לרגע האמנו שיחלצו אתכם בחיים, אבל אחרי שהמסוקים נחתו ריקים במנחת הבנו שזהו. אתה ארז, עומר אלקבץ ועמאד אבו רייש לא תחזרו.
רציתי לומר לך לא פעם שהיית לי אחד העוגנים המקצועיים
15 שנה חלפו. אתה נשארת צעיר ואני כבר התבגרתי, אפילו הזדקנתי. רציתי לומר לך לא פעם שהיית לי אחד העוגנים המקצועיים, מעבר להיותך חבר אמת. אני לא יכול לשכוח את הצחוק המתגלגל, את השיחות לתוך הלילה בהם דיברנו ואתה תמיד מצאת את האימרות המטובלות במשפטים מערבית הצפון אפרקאית שתמיד היו גורמת לי להתגלגל מצחוק. אני הסתכלתי בך בהערצה, איך ידעת בצניעות שלך להגיע לליבם של גנרלים, ומדינאים - לצד זה שידעת לכבוש את ליבם של אנשי הכפר והשכונות. אצלך, אילן, כולם היו שווים וכולם קיבלו את אותו יחס של כבוד. אני זוכר את הלילות המקפיאים בהם יצאנו לאירועים שונים בגבול הלבנון. תמיד היית שם, רגוע ונינוח ושידרת לי ולאחרים חוסן. האירוע האחרון היה יומיים, אולי שלושה, לפני שנפלת כשלוחמי סיירת הצנחנים נפלו בקרב. מי חשב אז שבעוד יומיים אתה תפרד מאיתנו כך.
15 שנים חלפו אילן. ואתה חסר לכולנו. ביום שישי שעבר שידרו את הסרט בופור בטלוויזיה. את הסרט עשו כמה שנים אחרי שנפלת. הוא מספר על הימים שלפני היצאה מלבנון. שם הבן הקטן שלי בן השמונה שמע ממני בפעם הראשונה על התקופה שלנו בלבנון. סיפרתי לו עליך, קשה להסביר לילד שפעם נלחמנו והקרבנו כל כך הרבה על דבר שבעצם היום אין לו כל ערך. כמה כואב אילן שאנחנו ממשיכים קדימה ואתה אילן נשארת עם החברים להגן עלינו בגבול הצפון.
אילן רועה (1 בינואר 1967 - 28 בפברואר 1999) היה כתב "קול ישראל" ונהרג בעת משימת סיקור בדרום לבנון.
* הכותב משמש ככתב הפלילים של וואלה! חדשות