השלום מתחיל בתוכי

"כעיתון התופס את עצמו ככלי תקשורת אידיאולוגי אנו רוצים לפעול לקיומו של תהליך השלום. תעודת הזהות של העיתון היא מחויבותו ליהדות, ציונות, שלום ודמוקרטיה, וכל אלה דרים בכנס ובעיתון בכפיפה אחת", אמר הבוקר (שלישי) מו"ל הארץ, עמוס שוקן, בפתח "ועידת השלום" הראשונה של העיתון - ועידה אשר תיזמונה, בעיצומו של עימות צבאי בעזה, נראה בעיני רבים כמנותק מהמציאות.

דברי שוקן לא הפתיעו איש, אך דווקא הכותרת הראשית של העיתון בראשו הוא עומד - מאמר דעה של הנשיא אובמה אשר בא לקדם את הוועידה, העלתה תמיהות רבות באשר לסדר העדיפויות של עורכו אלוף בן בקידומו - הן המסחרי והן התוכני של הכנס - אל מול האירועים הביטחוניים הדרמטיים.

זו איננה הפעם הראשונה שהארץ מפקיע את ראש העמוד הראשון שלו לטקסט מיוחד. כך נהגו בעבר בטקסטים של דויד גרוסמן ועמוס עוז, כדי לתת להם משקל מכונן. באוגוסט 2011, בזמן שמחאת הדיור של אותו הקיץ הייתה בשיאה, פרסם עיתון הארץ בכותרת הראשית את המאמר המפורסם "אנשים אחים אנחנו" מאת עמוס עוז. הסופר הביע תמיכה בלתי-מסויגת במחאה וכתב כי "מרגש מאד לראות את ותיקי המחאות לדורותיהן, שהיו במשך שנים קולות קוראים במדבר, מסתופפים בצל אוהלם של הצעירים המנהיגים בחוכמה את המחאה החדשה. אנשים כמוני, שמחו במשך שנים רבות על מדיניותן של ממשלות ישראל, מחבקים באהבה ובהשתאות את הדור החדש הזה, העולה על קודמיו".

בינואר 2009 פרסם העיתון ככותרת ראשית, ובמלואו, את מאמרו של הסופר דוד גרוסמן "הסיפור שאנו כלואים בו". גרוסמן גינה את המבצע בעזה, "תחנה אחת בדרך שכל כולה אש ואלימות ושנאה, שפעם אתה מנצח בה ופעם אתה מפסיד, אבל הדרך עצמה - היא מוליכה בסופו של דבר לאבדון".

לדברי חנוך מרמרי, כיום עורכו הראשי של אתר "העין השביעית" ובעבר עורך הארץ, מדובר בהחלטה בעייתית. "אני נמנה על האסכולה הישנה הגורסת שהטקסטים צריכים לדבר בעד עצמם ולא להיות מוכרזים מראש כמוצג איקוני. שימוש יתר בפורמט הזה הופך אותו לקישוט, ומקהה את משמעותו".

"הטקסט כשלעצמו הוא קלישאה דיפלומטית שנוסחה על ידי אנשי הצוות המצוינים של הנשיא. הבעיה הגדולה שלה היא ניתוקה מן המציאות. במצב החולה שאנו נמצאים בו מושג השלום הופך לעננה לבנבנה המרחפת בלתי מושגת מעל לראשינו. יש הרבה מלים שצריך לעסוק בהם לפני כן, לפרק הרבה מוקשי שנאה. כיבוש, למשל. דה הומניזציה, למשל. את זה שום ועידה חגיגית ושום נאום נמלץ לא ישיגו".

לדברי מרמרי, "אילו נשיא המדינה וראש ממשלת ישראל היו באים לסוכת האבלים של משפחת אבו חדיר, וראש הרשות הפלסטינית היה בא לנחם את משפחות יפרח, פרנקל ושאער - זה היה שווה הרבה יותר מכל ועידה. וזה יכול היה לשמש ככותרת ראשית מצוינת".

עורך ראשי לשעבר של אחד העיתונים הגדולים, דווקא מבין את ההחלטה, אך טוען שהייתה שגויה. "האירוע כמובן נפל בעיתוי נוראי על העיתון אבל מה לעשות הוא מדגיש את הניתוק של המערכת מהשיח הציבורי ומהמציאות. אג'נדה יכולה בהחלט להיות פקטור חיובי שמושך את המערכת קדימה רק שלפעמים הקשר ניתק. יש להארץ לעיתים נפילות כאלה. זה בא לידי ביטוי גם בהבדל בסיקור בעמוד הראשי בין רצח הנער הערבי משועפט ורצח משפחת פוגל מאיתמר".

"ההחלטה הזאת של הארץ מזכירה לי את העמוד הראשון שמיקם את הצונאמי ביפן מעל הטבח באיתמר", אומר עורך בכיר לשעבר באחד העיתונים. "לפי ההיגיון הפנימי של הארץ, האירוע הבינלאומי שהחריב מדינה חשוב יותר מאירוע מקומי שגבה חיים של חמישה ישראלים, אבל החלטות כאלו בדיוק גורמות לתדמית המנותקת של העיתון. גם הקוראים של הארץ, אפילו אם הם גרים בתל אביב, רוצים לקרוא קודם כל על המצב בדרום, וגם הם חוששים שיפלו עליהם טילים. מעבר לזה, המאמר עצמו עושה לטעמי שירות רע לאובמה, ולא רק כי הוא סתמי ורווי בקלישאות, אבל זה כבר לא מעניינו של 'הארץ'. ההחלטה לפרסם בעיתון נישתי ושמאלני שוב ממצבת אותו כנשיא מנותק ועוין לישראל, כי כך גם הארץ נתפס כאן, בצדק או שלא. מאמר בכותרת הראשית של ידיעות אחרונות היה עושה לו שירות הרבה יותר טוב, שלא לדבר על 'ישראל היום' – אבל את זה שלדון אדלסון לא היה מאשר".

לעומתו, דב אלפון, עורכו לשעבר של הארץ, דווקא תומך בה - או לפחות נמנע מלבקרה. בשיחה עם וואלה! ברנז'ה אמר אלפון כי "מי שחי את העיתון זה אלוף בן ומאז פרישתי אני נמנע בהצלחה מלהביע ביקורת שלילית או חיובית עליו או על העיתון שהוא עורך. כפי שיש משהו מגוחך במאמני כדורגל שהופכים לפרשנים, יש משהו מגוחך בהסברים של עורכים לשעבר על המתרחש בעיתונם לאחר שפרשו". לדבריו, "אני לגמרי סומך על הצוות הנמצא בראש הארץ כרגע ונהנה מקריאת העיתון".

גם דורון גלעזר, לשעבר עורך מעריב ועורך תוכנית התחקירים "עובדה", מגבה אותה ואומר כי "למרות העיתוי, ואולי בגלל, החשיבות של מאמר מיוחד שנכתב על ידי הנשיא אובמה הופכת את ההחלטה ללגיטימית".

לדבריו, "הנסיבות היום, הן של מה שקורה בעזה ובשטחים, רק מוסיפות לזה חשיבות ולגיטימיות. זו לא החלטה חריגה בטח ובטח ביחס להחלטות חריגות אחרות של עורכים ראשיים אחרים של עיתונים שמקדמים את האג'נדה - הן המסחרית והן האידיאולוגית שלהם בשער העיתון, ולכן איני רואה בזה פסול. המבחן בסופו של דבר הוא האם לעצם המאבק יש חשיבות עיתונאית, וההקשר הקמפייני או השיווקי לא מוסיף ולא גורע".