ישראלי, זה (לא) אני

בחודש האחרון דנה ועדה מיוחדת בכנסת בחקיקת חוק המשדר הציבורי. הוקמה ועדה מיוחדת בראשות ח"כ קארין אלהרר (יש עתיד) שתפקידה להכין את החוק החדש על 147 סעיפיו (!) לקריאה שניה ושלישית עוד לפני פגרת הקיץ. ח"כ אלהרר וחבריה לוועדה עבדו שעות נוספות. הוועדה התכנסה ארבע ולפעמים גם חמש פעמים בשבוע. השר האחראי לחוק, גלעד ארדן (ליכוד) התאמץ להופיע בכל דיוני הועדה. אכן מאמץ ראוי לכאורה.

אחרי דרמה של הרגע האחרון: חוק רשות השידור צפוי לעבור מחר בכנסת

השר ארדן מעוניין לבטל את אגרת הטלוויזיה – צעד אשר ודאי מזכה אותו באהדה ציבורית. הוא גם חותר לביטול בזבוז כספי הציבור הקיים כיום ברשות. הטלוויזיה החינוכית אמורה להיבלע בתאגיד השידור הציבורי. מצבת העובדים תוגבל לכ- 750, רוב תקציב הטלוויזיה יעבור להפקות חוץ, ובקיצור, חזון אחרית הימים.

אך דא עקא, זה לא כך. השר ארדן שופך את התינוק יחד עם המים. ברוב להיטותו להקים גוף שידור ציבורי המנוהל בצורה עסקית ויעילה, הוא "שכח" שהמשדר הציבורי חייב להיות גוף ערכי אשר מביא לידי ביטוי את הנסיבות לקיומנו כעם מתחדש בארץ ישראל, את הציונות, את מורשת היהדות והתרבות היהודית.

השם החדש מסמל את אובדן הדרך. השם שנבחר הוא "תאגיד השידור הציבורי". בדיון בכנסת בקשנו להוסיף מלה אחת לשם, כך שהוא יקרא "תאגיד השידור הציבורי הישראלי". השר ארדן לא תמך בהצעה והיא נפלה. רק חבר הכנסת יוני שטבון מהקואליציה תמך. תמכו גם שלשה חברי כנסת מהאופוזיציה – נסים זאב מש"ס, מיקי רוזנטל ממפלגת העבודה ועיסאווי פרג' ממרצ. אך ארבעה ח"כים מיש עתיד התנגדו והצעת התיקון נפלה.

החוק החדש מסמל את הפוסט ציונות. רם לנדס, יו"ר ועדת לנדס, היועצת המשפטית של משרד התקשורת עו"ד דנה נויפלד וחבריהם ניסחו חוק עצוב, אשר המילה ציונות לא מופיעה בו. הדגש הוא על ניהול בלבד. בחזון ארדן ולנדס אין ברשות אישיות חינוכית תרבותית מהמעלה הראשונה אשר תנחה את המשדר הציבורי. יושב ראש הרשות חייב להיות או בעל ניסיון בתפקיד ניהולי בכיר בתאגיד בעל היקף עסקים משמעותי או תפקיד ניהולי בכיר בתחום התקשורת. מעשית המשמעות היא שמנכ"ל הוט או יס, או סלקום ראויים לעמוד בראש התאגיד החדש אך אדם בעל שיעור קומה כדוגמתו של אורי אליצור זכרו לברכה, או יבל"א ד"ר צבי צמרת אינו ראוי. דיקן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת אריאל אף הוא לא יכול לעמוד בראש התאגיד.

גם שאר חברי המועצה (שנים עשר בסה"כ) באים מהתחום העסקי, עורכי דין, רואי חשבון, וכדומה. יש מקום רק לשני אנשי חינוך וגם זאת רק משום שהתאגיד החדש בולע לתוכו את הטלוויזיה החינוכית ואפילו לנדס הבין שלילדים דרוש איש חינוך.

ד"ר טלי בן יהודה, מנכ"לית האקדמיה הלאומית ללשון העברית נלחמה בשיניה כדי להבטיח שהתאגיד החדש יקדם את השפה העברית יחד עם האקדמיה. התפקיד ההיסטורי של רשות השידור בקידום הקשר עם התפוצות נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

מה יש בחוק החדש שיוצריו מתגאים בו – ניתוק בין הפוליטיקאים ובין התאגיד. כדאי שנבין מה המשמעות של ניתוק זה. לא מדובר בחיסול הפוליטיקה בתאגיד, אלא בחיסול האפשרות של הציבור לקבוע מה תהיה הפוליטיקה של התאגיד והשארת המדיניות בידי הניהול ה"מקצועי" של המשדר. קרי, תאגיד ציבורי אשר ממומן על ידי הציבור יכול, בשם המקצועיות, לצפצף על הציבור. קרן נויבך יכולה לקדם את מדיניותה הסוציאליסטית באין מפריע, משה נגבי יוכל להמשיך למכור לנו פרשנות משפטית מוטה בשם הדמוקרטיה והציבור שממשיך לממן את החגיגה יוכל להתגאות בניתוק המהולל.

במשך עשרים שנה, למרות תסכולים רבים, תמכנו בקיום השידור הציבורי במדינת ישראל. גם תמכנו במדיניותו של השר ארדן, חשבנו שאין ברירה אלא לסגור את רשות השידור המסואבת של היום ולפתוח אותה מחדש כדי להבטיח שידור ציבורי ראוי. אך לא לדבר הזה פיללנו. שידור ציבורי מנותק מההוויה הישראלית, מהציונות ומתפוצות הגולה, שידור ציבורי אשר לא יכול לקבל השראה ממנהיגות ערכית, הוא שידור ציבורי מיותר. חבל על הכסף, אך עוד יותר על הנשמה.

* פרופסור אלי פולק הוא יו"ר האגודה לזכות הצבור לדעת