בוקר טוב עוטף עזה

הדבר הראשון שבולט בשיחה פנים אל פנים עם כתב הדרום של חדשות 10, אלמוג בוקר, זה היעדרן של השקיות השחורות מתחת לעיניים. אלה הפכו כמעט לסמל של העבודה המאומצת של כתבי השטח בעת מבצע "צוק איתן" והיוו השראה למבקרי הטלוויזיה ("אלמוג בוקר לא ישן שבועיים") ולאומת הפייסבוק ("תנו לאלמוג בוקר אפטר") שסימנו אותו, בחיבה, כמי שמייצג את טירוף השידורים סביב המבצע.

מלחמה סוף: המנצחים והמפסידים של ”צוק איתן” בתקשורת

"שמע, באמת הצלחתי לישון טוב בימים האחרונים" הוא עונה כמעט בטון מתנצל לשאלה על הפנים הרעננות שלו. "אבל הקריאות האלה מחמיאות מבחינתי, כי זה אומר שרואים את העבודה הקשה. זה נחמד בסך הכל".

אתה מרגיש את זה, שהפכת במבצע לסמל?

"בטח, בכל סיבוב שאני עושה בשטח. פעם זה היה ככה רק בדרום – היום גם כשאני מסתובב במרכז אני מקבל את אותן תגובות וזה מחמיא. קודם כל זה הופך את החיים שלך כעיתונאי ליותר קלים כי כשאנשים מכירים אותך הם מרגישים יותר פתיחות אליך ומשתפים אותך. זה בא לידי ביטוי גם כשהסתובבתי בעוטף עזה וגם בסורוקה, למשל, שזה המקום שהכי לא קל להיות בו. אתה רואה את ההורים שיושבים צמוד לילדים שלהם ולא יודעים מה יהיה עוד שעה - והם עדיין מקבלים אותך באהבה".

"צוק איתן" היה שעתם היפה של הכתבים המסקרים את אזור הדרום. כעת עם החזרה היחסית לשגרה מצטמצם חזרה גם זמן המסך של בוקר והקולגות שלו, אבל הוא לא מודאג מההיעלמות מהתודעה. "לכתב בדרום תמיד יש מה לעשות, תמיד יהיה איזה תיק פלילי למשל שתצטרך לטפל בו", הוא אומר. "זה קרה לי גם אחרי 'עמוד ענן'– נכון, זה קצת כמו תכנית ריאליטי – אתה כל הזמן על המסך ואז אתה מתנתק ואומרים 'מה יקרה איתו עכשיו'. אבל אנחנו נמשיך בעבודה שלנו. הרי אם הייתי רוצה להיות סלב הייתי הולך לעשות משהו אחר. האמת שאני כבר שבועיים יושב ומחכה שהמלחמה תיגמר כי יש לי סיפור חזק שאני מת להוציא החוצה".

יחסר לך האקשן, או שאתה בתחושה של 'תודה לאל שזה נגמר'?

"אני לא חושב שיחסר. בסופו של דבר יש לי משפחה בבית, ובחודש הזה הם נפגעו, כי לא תפקדנו ולילדים זה סיוט שאין להם שגרה ושאבא שלהם לא בא הביתה. בסופו של דבר זה הדבר החשוב וככה אני מתייחס לזה. אבל כן, הייתה תקופה מאתגרת וחשובה לקריירה".

לא הגזמתם קצת עם האינטנסיביות של השידורים?

"שאלו אותי את זה הרבה פעמים. מבחינת האנשים, ופגשתי לא מעט, שיהיו שידורים משמונה בבוקר עד שמונה בבוקר – 24 שעות ביממה. אנשים רוצים לקבל מידע כי לכל אחד יש את החייל שלו, או קרוב משפחה או מישהו שגר שם. ואל תשכח שגם לא הייתה עבודה והילדים היו בבית. בניגוד למבצע הקודם, מהרגע שזה התחיל כל המדינה היה בתוך זה, מהיום הראשון עם מטח של שישים רקטות למרכז הארץ".

איזה עוד הבדל אתה מזהה בעבודה בין המבצע הזה לזה שקדם לו?

"הקשר האישי עם התושבים. אני גר בזיקים שלוש שנים ומהרגע שהגעתי לשם והפכתי לתושב עוטף עזה אז הקשר עם התושבים הופך להיות יותר הדוק. בגלל העובדה שאני גר שם היה לי הפעם חיבור מטורף לאנשים וזה השינוי הכי חשוב מבחינתי".

הקרבה הרצופה של כתבי השטח אל תושבי הדרום הולידה גם סיפורים יוצאי דופן שחורגים את גבולות המקצוע. באמצע הטירוף של פינוי הפצועים מתקרית הנגמ"ש בתחילת המבצע מצא עצמו בוקר מוותר על סיפור עיתונאי חזק מטעמי אמפתיה. "הסתובבתי בכניסה לסורוקה והבחנתי בבחורה צעירה בוכה וניגשתי אליה", הוא מספר. "והיא אמרה שהיא מחפשת את חבר שלה שנפצע קשה ואמרו לה שפונה לסורוקה והיא לא יודעת איפה הוא. היה ברור מהרגע הראשון שהיא משוכנעת שהוא מת. פתאום ניגש אליה צוות טלוויזיה אמריקאי ושם עליה מצלמה וניסה לראיין אותה. הרי זו סצנה טלוויזיה הרי הכי חזקה שיש – מישהו שמחפשת את החבר שלה ועוד רגע היא או תמצא אותו ויהיו חיבוקים ונשיקות או שהיא לא תמצא אותו ואז יש טרגדיה. ובכל זאת, לא הבנתי איך הם עושים את זה".

מה עשית?

"ביקשתי מהמפיק שלהם שיניח לה, לקחתי אותה הצידה ובאותו רגע שמתי את העיתונות שלי בצד והתחלתי לעזור לה. חיפשנו אותו בסורוקה, ניסיתי לאתר אותו גם דרך הדוברת של בית החולים ודרך חברה שעובדת שם אבל לא מצאנו אותו. ראיתי את המבט שלה בעיניים כשאמרתי לה שהוא לא שם והיה ברור לה שהוא מת. ידעתי שפינו חיילים גם לבלינסון אז אמרתי לה, בואי נבדוק שם. התקשרתי למירי מיכאלי (כתבת הבריאות של חדשות 10, ד.א) וביקשתי שתעשה בדיקה. הבחורה לא האמינה בכלל שיש סיכוי ועזבה את המקום. אחרי כמה דקות מירי חזרה אלי ואמרה שהוא שם ובדיוק יצא מחדר ניתוח ומצבו יציב. כשסיפרתי את זה לבחורה, הקול שלה ומה שזה עשה לה, נתן לי כוח להמשיך ולשדר".

איך הייתה הדינמיקה בין הכתבים והקולגות המתחרים?

"כמובן, במלחמה זה אחרת. ברוב המקרים כולם צמודים אחד לשני תוך כדי שבקביל נלחמים כדי להביא את הסיפור. אמנם נוצרו חברויות שלא היו קודם לכן, אבל מנגד אתה נלחם תוך כדי על להביא את הסיפור".

חדשות 10 נהנו בזמן המבצע משיפור ניכר בנתוני הצפייה. המשדרים המיוחדים לאורך היום נהנו מזינוק משמעותי לעומת ימי שגרה, ומהדורת החדשות המרכזית של הערוץ צמצמה פערים מול המתחרים.

הבשורות הגיעו אליכם לשטח או נעצרו אצל המנהלים והעורכים?

"חד משמעית כן. אני עוקב אחרי הרייטינג ולא רק במלחמה. אנחנו עובדים כדי להביא את הסיפורים הכי טובים למסך והאינטרס שלנו הוא שיראו את זה כמה שיותר אנשים. אני לא אגיד לך כמו אחרים שלא מעניין אותי רייטינג, ואני כן עוקב. אני יכול להגיד לך שעוד לפני שראיתי את העלייה בגרף, ראיתי אותו בשטח. יש לנו שיחות פנימיות במערכת וכל הזמן ואמרתי את זה שהפעם זה משהו אחר, זה מורגש בשטח".

איך זה מורגש במערכת?

"למרות שהייתה מצפה שבצל המצב של ערוץ 10 אנשים פחות יעבדו כי הם רואים את הכותרות על מקום העבודה שלם, זה בדיוק להיפך. כמו יחידה לוחמת – אתה רואה את זה בין הכתבים. אנשים עבדו אחד בשביל השני, גם הכתבים וגם המפיקים. לערוץ 10 אין יותר מדי אמצעים כלכליים ואני לא הרגשתי, במשך כל המבצע הזה, שהיה משהו שהיה חסר. כל מה שביקשתי הרגשתי שנלחמים בשבילי. זה מתחיל מגולן (מנכ"ל חדשות 10 גולן יוכפז, ד.א) שהגיע לשטח פעם-פעמיים בשבוע כדי לראות איך הכתבים מסתדרים ועובר בין העמדות, דרך ישראל (עורך המהדורה ישראל טוויטו, ד.א.) שמתייעץ אתנו בכל דבר ועד המגישים – אושרת קוטלר וטלי מורנו ותמר איש שלום. זה מה שניצח מבחינתי את המלחמה הזו עבורנו – הלכידות, למרות כל מה שקרה מסביב".

במהלך ימי המבצע הראשונים, הובילה חדשות 10 את הדרישה מצה"ל לאפשר כניסת עיתונאים לשטח הרצועה. בוקר מצידו, כך לפי הפרסומים, נשמע אומר כי לתוך עזה לא היה מוכן להיכנס.

למה בעצם?

"אני לא כתב צבאי, אז אני מסתכל על הדברים בצורה קצת אחרת. מה שאמרתי זה שבתפקיד הנוכחי שלי זה לא משהו שהוא הכרחי ולכן בשלב הזה, עם שלושה ילדים בבית בהם תאומים בני שבעה חודשים, סביר להניח שהייתי בוחר שלא להיכנס אם היו מציעים לי. לא יודע להגיד לך מה היה קורה אם הייתי כתב צבאי והייתי נדרש להיכנס. יכול להיות שכמו שנעמדתי בעמדה בעוטף עזה שזה לא המקום הכי בטוח – סביר להניח שגם הייתי נכנס אם אלה דרישות התפקיד".

אתה בא מהתקשורת המקומית. אתה עדיין עוקב אחריה ואחרי מה שעובר עליה בשנים האחרונות?

"כמובן שאני עוקב, יוצאים משם לא מעט סיפורים, אבל יש מעט מאוד כלי תקשורת מקומיים שיכולים להחזיק את עצמם מבחינה כלכלית. הרבה מהאחריות לכך היא האינטרנט, שכן היום סיפורים קטנים שהיו מחזיקים את המקומונים מוצאים את דרכים לתקשורת הארצית. המקומונים היום הרבה פחות נשכניים מפעם ונכנסים בראשי ראשויות וקורעים לגזרים כמו פעם. כשאתה תלוי ברשות המקומית שמממנת לך שליש מהעיתון אתה לא יכול לקרוע את ראש העיר".

מה קורה עכשיו אצל תושבי הדרום, מה הלך הרוח? דווח לנו

"אם היתה איזו תחושה שמבצע 'צוק איתן' יתן לתושבי הדרום תחושת בטחון – אז זה לא קרה. זה נובע מסיפור המנהרות שלא היה קודם לכן וזה שינה לכולם את המחשבה. גם העובדה שהם קיוו שאם הירי ימשיך אחרי הפסקת האש תהיה איזו תגובה והם לא קיבלו אותה מאכזבת אותם. תבין, אנשים מעוטף עזה חיים ככה 14 שנה והם לא אמרו מעולם מילה רעה אחת על הממשלה, כשהיה ירי – הם היו נכנסים למיגונית וממשיכים את החיים. פתאום אתה רואה אותם לא רוצים לחזור לגור באזור, ואנשים לא מבינים עד כמה זה מטורף".

אתה מזהה נקודת שבר ביחסים בין תושבי הדרום לבין הממשלה.

"לגמרי, בטח. אנשי נחל עוז למשל הם האנשים חזקים שיש. אני מאמין שכולם יחזרו לאזור, אבל המבצע הזה יצר אצלם כזה חוסר אמון במערכת – שאי אפשר לדעת לאן זה ילך".