החלטת ביהמ"ש העליון לדחות את תביעת לשון הרע של סרן ר' נגד אילנה דיין ומערכת עובדה צריכה לעניין לא רק בגלל הסיפור עצמו, אלא בגלל המשמעות העתידית של פסק הדין. ברור שאילנה דיין ומערכת עובדה שמחים על סיומה הסופי של הפרשה, אך ההחלטה הדרמטית יותר לעולם התקשורת, לענף התחקירים העיתונאיים, וגם למערכת עובדה נמצאת בגוף פסק הדין. למעשה מהיום, ביהמ"ש מחייב את העיתונאים החוקרים לעבודה קשה ומורכבת אף יותר.
ביהמ"ש העליון, בהרכב של 9 שופטים, קבע כי יש לבטל את ההלכה הקונטרוברסלית המכונה "אמת לשעתה". למי שלא מכיר, נספר כי מדובר בהלכה, אשר נקבעה בהליך הקודם בעליון ואשר קובעת כי אם המפרסם , הסתמך על עובדות מסוימות שהיו ידועות לו בעת הפרסום ולאחר מכן עובדות אלו השתנו אזי תעמוד לו הגנת "אמת בפרסום" ולא ניתן יהיה לתבוע אותו על הוצאת לשון הרע.
אילנה דיין מתראיינת: "לא חשבתי שסרן ר' הוא קורבן שלי, ואיני שמחה על חשבונו"
סרן ר' ביקש דיון נוסף: "העליון שינה סדרי עולם"
אם רוצים לפשט הלכה זו, ניתן לומר כי בסיבוב הקודם ביהמ"ש העליון קבע, כי בעולמנו ישנן מספר אמיתות. לדוגמא, בפרשת סרן ר', ישנה אמת אחת אשר הוצגה בתוכנית עובדה וקבעה כי סרן ר' ביצע וידוא הריגה בילדה פלסטינית ומנגד ישנה אמת נוספת, אשר נוצרה כאשר סרן ר' זוכה בבית המשפט ונקבע למעשה כי הוא נקי כפיים.
הלכת "אמת לשעתה" יצרה בלבול רב בתחום דיני לשון הרע, שכן הפרשנות של סעיף ההגנה "אמת בפרסום" הורחבה יתר על המידה, גם למצב שבו מדובר בפרסום שקרי. להבנתי ולדעת רבים, לא ברור ולא מתקבל על הדעת לקבוע כי באותו אירוע מתקיימות מספר אמיתות. בלתי נתפס, אך, תחת הלכה זו התנהלה מערכת המשפט בשנתיים האחרונות.
עתה, ביהמ"ש העליון תיקן את הלכת "אמת לשעתה" וקבע כי מי שמבקש להסתמך על טענת אמת בפרסום צריך להוכיח את האמת, וכי האמת אחת היא ואיננה משתנה. להחלטה זו תהיה משמעות דרמטית על ענף התקשורת.
בעקבות ההחלטה וההלכה החדשה, תחום התחקירים העיתונאיים צפוי לעבור טרנספורמציה אשר תחייב את הכותבים והעורכים לנקוט משנה זהירות טרם פרסום תחקיר. אם במהלך השנתיים האחרונות, עיתונאי אשר כתב או שידר תחקיר, יכול היה להסתמך על מקור אחד או שניים בכדי להגן על עצמו מפני תביעת לשון הרע, בטענה כי אותו מקור סיפק לו את האמת שהייתה ידועה לו באותה עת, עתה זה לא יספיק.
כך לדוגמה, אם עד היום כאשר עיתונאי קיבל ממקור כלשהו מידע לפיו "מנהל סניף בנק מעל בכספים", הוא יכול היה להצליב את המידע עם מקור נוסף ולפרסם בלי כל סיכון כי "מנהל סניף מעל בכספים". זאת, גם אם אחרי תקופה, היה מתברר כי מעולם לא הייתה מעילה של אותו מנהל, עדיין יכול היה הכתב לטעון בחסות ההלכה "אמת לשעתה", מכיוון ובאותה עת, זו הייתה האמת וכך לפטור עצמו מאשמה. הגנה זו כאמור, לא תעמוד לעיתונאים.
למעשה, ביהמ"ש העליון הטיל על העיתונאים החוקרים חובה זהירות גדולה מאוד, בטרם פרסום כל תחקיר ולמעשה קבע סטנדרט נוקשה מאוד של הקפדה על אמינות התחקירים מעתה והלאה.
העיתונות החוקרת היא כלי חשוב בשמירה על טוהר המידות ושופרו של חופש הביטוי, על כן לא הייתי ממהר ואומר לכלי התקשורת כי יש לזנוח ענף חשוב זה. אולם, לאור ההלכה החדשה, הייתי ממליץ לכתבים ועורכים לבצע חידוד נהלים בצורת כתיבת התחקירים וסגנונם. במקום להציג תחקירים חורצי עובדות וחסרי כל סייג, רצוי יהיה כי יעברו לגישה של הצגת נתונים בדרך זהירה ומסויגת יותר, המתבססים על הדברים שהיו ידועים להם בכל רגע נתון.
בדרך זו ניתן יהיה לשמור על קיומם של הגופים החוקרים בכלי התקשורת, תוך כדי איזון והגנה על שמו הטוב של האדם.
הכותב הינו שותף וראש תחום לשון הרע במשרד עו"ד אריאל שמר ושות'