סיפורים מסמרי שיער פורסמו ב"וואלה" מדי יום חמישי, והתקשורת שתקה

"אני רוצה לשאול אותך על הטורים שמפרסם אלדד יניב בוואלה", פתחתי. פואד בן אליעזר העווה את פניו בתיעוב ומיהר לקטוע: "תרשה לי לומר לך... אלדד...", "תרשה לי רק להשלים את השאלה", מיהרתי להתערב והמשכתי, "הוא מפרט את יחסיו עם כל מיני פוליטיקאים שאיתם עבד ובעצם הוא מפנה כלפיך טענה שהוא סיפק לך שירותים משפטיים ואתה בתמורה סיפקת לו תקציבים למשרד". פואד הבליע אנחה קלה וענה מיד: "זה אפילו לא ראוי להתייחסות, אני לא מוכן לדבר על זה". גדעון לוי שישב לצדי באולפן הצטרף חיש קל – כפי שתיאמנו מראש – "אז למה אתה לא תובע אותו דיבה?" "משום שזה לא ראוי אפילו לזה", השיב פואד, ומיד הוסיף – "אם אני אתחיל להתייחס לכל מי שאומר עליי משהו ולתבוע אותו, לא נצא מזה".

מיוחד: כתבי חדשות 10 בוחרים לוואלה! ברנז'ה את הסיפורים שעשו את השנה

הסיטואציה הזו הייתה בסוף חודש פברואר האחרון באולפן התכנית "המטה" בחדשות 10. עם תחילתה של עונת הבחירות לנשיאות התייצב בנימין בן-אליעזר, זקן חברי הכנסת, לריאיון טלוויזיוני ראשון כמועמד פורמלי לתפקיד. בן 78, אחרי שלושים שנה בכנסת, שבע ממשלות וחמישה משרדים – פואד גמר אומר לעבור פאזה בדרך לבית הנשיא. לא עוד פוליטיקאי עממי מסתחבק ומתבדח - מעתה זקן השבט. "אני רוצה להיות האבא של העם", כפי שאמר באותו סוף שבוע בריאיון חגיגי למוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות".

בערך באותה תקופה החל להתפתח הבאז בשיחות הברזייה והקפה (ככה קוראים לשעות של רביצה במזנון) של כתבים פוליטיים, מגישים ועורכי חדשות: איך לא קורה כלום עם הטורים של אלדד יניב?

בראשית דצמבר 2013 עלה ב"וואלה" הטור הראשון בסדרת טורים של אלדד יניב, במסגרתם פרסם מדי שבוע פרקים מספרו "פניית פרסה", שפעם גם בטח יראה אור. בשפה צבעונית ועשירה, עמוסה בפרטים ששיוו אמינות ועניין, תיאר יניב את עלילותיו בשדות הפוליטיקה. את יניב מכיר היטב כל דרדק שהייתה לו נגיעה לסיקור פוליטי ב-15 השנים האחרונות. עלילותיו ומעלליו היו ידועים לרבים ואף קיבלו פומבי לאורך השנים. אפילו תהליך ה"חזרה בתשובה" וההכאה על חטא שלו סוקרו בהרחבה. כשהקים מפלגה בבחירות 2013 עורר לא מעט סימני שאלה: "מה קרה לאיש שפעם הבין פוליטיקה? הוא באמת רץ לבד לבחירות? הוא לא מבין שיתבזה?" בהתאם לכך גם הסיקור התקשורתי שניתן למפלגתו "ארץ חדשה" היה מינורי ומוגבל. מקום רע באמצע בין הרב אמסלם לדע"ם, באייטמים על מפלגות שלא יעברו את אחוז החסימה.

סרטוני "השיטה" שהפיצה המפלגה ברשתות החברתיות היו האבטיפוס הראשוני לטור ב"וואלה" ועוררו עניין רב אבל העובדה שאלה היו תשדירי תעמולה של מפלגה במסע בחירות יחד עם התוכן המאוד מציצני שהיה לסרטונים – ובכללם הרגלי מין והימורים של אישים ידועים – הרחיקו את התקשורת המסורתית מכל העניין. כשהחל יניב לפרסם את הגיגיו ב"וואלה" זה כבר היה שונה. לא עוד פוליטיקאי בהתמודדות אלא פעיל ציבורי נטול פניות, פחות צהוב ויותר שחור וירוק – האמינות והחומרה של המעשים שחשף נותרו כשהיו.

שבועות חלפו, בכל יום חמישי נחשפה ב"וואלה" עוד עלילה של עוד פוליטיקאי. פרטים רבים, מקפיצי אוזניים ומסמרי שיער, פורסמו בפעם הראשונה – והתקשורת, כמעט כולה, שתקה.

כשהגיע פואד בן אליעזר לאולפן "המטה" הוא נשאל בפעם הראשונה על הטענות שהועלו שם כלפיו. היעדר התשובה המופגן שלו לא סיפק מענה. בהמשך, ככל שהתחמם מסע הבחירות, הלך וגבר העיסוק בעברו של פואד. יניב מצידו נעץ שיניים והתמקד בו ללא הפסקה: בוואלה, ברשתות החברתיות שבהן הוא משקיע אנרגיה של תחנת כוח ובכל אולפן שפתח לו את דלתותיו (וכאלה היו בקצב הולך וגובר ככל שהתקדמה השנה). העיתונאים מצדם, יותר ויותר, חקרו ועסקו בסימני השאלה שריחפו מעל ראשו של המועמד לנשיאות. פואד, שבפברואר עוד סירב להתייחס בכלל לטענות, נאלץ במרוצת השבועות להשיב בכל ריאיון על עוד ועוד שאלות חודרניות על עברו.

באוויר הצטברה מסה קריטית של שמועות, עדויות וקצות חוט שנקשרו בבן אליעזר עד שכל מי שעיניו בראשו לא יכול היה שלא להעריך כי חקירת משטרה תיפתח לבסוף, אם לא לפני הבחירות לנשיאות - אז אחריהן. בין לבין הרשיע בית המשפט המחוזי בתל אביב בקבלת שוחד את אהוד אולמרט (עוד אחד מכוכבי הטורים של יניב), מה שהגביר עוד יותר את התחושה הקולקטיבית שמתחת לפוליטיקה המוארת שנחשפת לכולנו, מתקיימת פוליטיקת צללים ושלמונים של חדרים אחוריים.

שלושה חודשים וחצי אחרי הריאיון ההוא נכנסתי לחדרו של פואד בכנסת עם צוות צילום. ביקשתי לראיין אותו לכתבה שהכנתי למגזין "שישי" עם טלי מורנו ואלון בן דוד שבה חזרתי להתמודדות הדרמטית בין שמעון פרס למשה קצב בשנת 2000. פואד, כתמיד, היטיב להפליג בסיפורים ובאנקדוטות מהיום שבו ניצח קצב – האיש שקלקלתו נחשפה רק לאחר שנבחר. לבסוף, ממש לפני שסיימנו, פניתי אליו בשאלה אישית: "אתה נהנה בקמפיין הזה?" "לא. אני לא נהנה, אני מאוד לא נהנה" הוא השיב. "מה אני אגיד לך, עבירת תנועה לא הייתה לי ומסע ההכפשות הזה לא יודע גבולות. כבר הגיעו 50 שנה אחורנית לאשתי הראשונה. אם יש למישהו משהו, שיילך. זה כואב לי". שבוע לאחר ששודרו הדברים, ארבעה ימים לפני הבחירות לנשיאות, נקרא בנימין בן אליעזר להתייצב לחקירת משטרה – והשאר היסטוריה.

מיד לאחר שנפל פואד הזדרזו שאר המועמדים לפרסם הצהרות הון – חלקיות יותר וחלקיות פחות: דליה איציק נאלצה להשיב על השאלה כיצד הצליחה לרכוש דירה יוקרתית בגן העיר בתל אביב לאחר עשרות שנים של משכורת ציבורית, מאיר שטרית ראה בחדשות 10 כיצד עניין אישי שאותו ביקש להשתיק תמורת רבע מיליון שקלים הופך פומבי ברגע. קופות שרצים מסתוריות יש מן הסתם ללא מעט פוליטיקאים מכהנים, סודות אפלים בטוח יש – אבל היום איש ציבור יתקשה לקנות דירה במיליונים בלי להראות קבלות. אם מדינת ישראל ב-2014 היא מקום מעט יותר שקוף - הרי שלטורים שפרסם אלדד יניב ולהתעקשות של התקשורת המסורתית גם אם באיחור לדוש בפרטים - ודאי הייתה תרומה נכבדה לכך.