זה עוד לא קרה לי.
מכתב איום לפני תחקיר? מכיר. תגובה מתלהמת? בטח, אבל מה עושים כששלחת 7 או 8 עמודים מלאים בשאלות והגוף שמנגד, קק"ל, פשוט לא עונה? כבר ידעתי שהם החזירו במיוחד את ליאור חורב מ"פרישתו" כדי להתמודד עם התחקיר (התחקיר פורסם בתחילת אפריל, חורב עדיין מקבל ריטיינר שמן מקק"ל...), שהם שכרו עו"ד חזק ויקר במיוחד כדי להיאבק בתחקיר (זאב שרף), שהם מחפשים מידע חדש ומסעיר עליי (שיתקשרו ליולי רוט...), אבל תגובה, תגובה, מה עם התגובה?
מיוחד: כתבי חדשות 10 בוחרים לוואלה! ברנז'ה את הסיפורים שעשו את השנה
בערוץ אמרו לשדר, מה זאת אומרת. מה זה העניין הזה. ממתי נותנים לגוף כמעט חודש להגיב.
דווקא אני אמרתי אי אפשר, חייבים לשמוע מה הם אומרים, אולי הם ישלפו משהו, אולי יש להם הסברים. כמה מהסיפורים פה הם הרי כל כך פנטסטיים שאולי בכל זאת יש להם הסבר הגיוני. מי ממנה שליח נודד במרוקו שבמקרה הוא חבר כנסת לשעבר בעלות היסטרית, מי שוכר מהרגע להרגע את אבי בניהו תמורת מאות אלפי שקלים כדי שיעזור במשבר סביב הבאת קלינטון, מי זורק מיליוני דולרים על איזו חברת לובינג אירופית לא ברורה וערוץ טלוויזיה של חדשות יהודיות וזו בטח הלצה שהם התקשרו עם איזה ארגון זכויות אדם במאות אלפי דולרים כדי שינפיק להם דוח (ויו"ר הארגון לא יודע מזה...), אולי פספסנו משהו.
עינו אותנו במסע התשה
קק"ל איימו, דרשו את הדחתי מהתחקיר ("מדובר בגורמים אנטי ציוניים ופוסט ציוניים"), תבעו 60 יום לתגובה ובסוף, כשראו שחברת החדשות לא ממש מתרגשת, הסכימו לענות אבל לא לפני שעינו אותנו במסע התשה. הם הסבירו שזה לקח שבועות לגבש את התשובות, לארגן את המסמכים, שצוות שלם עובד על זה, עניינים מורכבים, נפרשים על שנים, נורא קשה. כדי להעביר אלינו את כל מצבור הידע הפנומנלי הזה נדרשו פגישות ארוכות עד אין קץ.
מהצד שלהם סוללה של עורכי דין (אני מת לראות את חשבון שכר הטרחה של עו"ד שרף), עוזרים בכירים וליאור חורב אחד (שבכל דקה הצדיק גם את שכרו האסטרונומי וגם את חוסר הגעגועים אליו בברנז'ה).
מהצד שלנו היו שם העורכת האומללה של "המקור" רתם שדות והיועץ המשפטי של התכנית עו"ד פז מוזר. אותי הם לא רצו שם והאמת, אחרי ששמעתי מה הולך בפגישות האלה, יותר טוב ככה. פגישה ועוד פגישה ועוד אחת, כל פגישה ארבע, חמש שעות. לא מאמין שהייתי שורד את זה.
האסטרטגיה עד היום לא ברורה לי. הסברים של ממש לשאלות הרגישות לא ניתנו, או שהתשובות היו קצת מביכות. מה יצא להם מזה (חוץ מזה שמאז אני צריך לפצות את רתם על השנים שהיא איבדה בפגישות הללו)?
ובפינת הפרגון: אילאיל שחר
ב- 26.3 השנה פרסמה אילאיל שחר בגלי צה"ל ידיעה מהדהדת על עסקה סיבובית שנרקמת. ישראל תשחרר עוד אסירים, הפלסטינים יסכימו להארכת המו"מ המדיני וארה"ב, ארה"ב תשחרר את פולארד!
בהתחלה זה נשמע כמו מדע בדיוני. מספר הפעמים שפולארד שוחרר בידי התקשורת הישראלית עומד להשתוות למספר הכותרות שפורסמו על גורלו של רון ארד.
אני עוד זוכר את הבוקר הסהרורי ההוא באוקטובר 1998 כאשר ועידת וואי פלנטיישן עמדה להתפוצץ. במו אוזניי שמעתי כתב בכיר מדווח שפולארד יחזור איתנו במטוס (שמחתי בשביל פולארד, אבל גם קצת התבאסתי. היה ברור לי שלשכת נתניהו תושיב אותו במטוס ליד המתחרה שלי, המקורב שלהם...). התגובה לידיעה של אילאיל הייתה בהתאם. כתב מדיני אחד אפילו הציע להזמין אותה לארוחת ערב אם ייצא מזה משהו. מספר הפולואפים בהתחלה היה זעום ואלו ששידרו הקפידו לתת קרדיט, סימן מובהק אצלנו לכך שלא מאמינים לידיעה ומסבירים לצרכן התקשורת שמישהו אחר שידר את השטות הזאת.
אילאיל צדקה, הייתה עסקה כזאת ובתוך ימים אחדים היא נחשפה. אין לי מושג כמובן מנין היא השיגה את הידיעה אבל ידוע שאילאיל שומרת על קשר עיתונאי רצוף וטוב עם אנשי העמותה שעוסקת בהחזרת פולארד.
אם זה מהם, זה שוב יוכיח כלל חשוב שלמדתי. מספר שותפי הסוד לעסקת פולארד היה לא קטן. הסיפור, היום אני יודע, כבר דובר בין בכירים ישראלים לאמריקנים חודשים קודם, למעשה בעת תחילת המו"מ המדיני. במשך כל החודשים האלה הוא לא דלף. אלה ששותפים לעשייה בדרך כלל ממעטים לחשוף. הם לא רוצים להרוס וחוששים לאבד את אמון שותפיהם. כל כתבי החצר לדורותיהם ששומרים על קשר נפלא עם לשכות בכירים, נוטים להחמיץ את הסיפורים האלה מכיוון שהם באים מהצדדים, לא מהבכירים.
אם ככה אילאיל הרוויחה את הדיווח המעניין שלה, אז היא הרוויחה אותו בצדק מוחלט.