תקשורת זרה

השבוע חזרתי מחופשה של כשבוע וחצי בבודפשט. אלו היו עשרה ימים שבמהלכם נדהמתי יום-יום, כל הזמן, מכמה שזול שם. נדמה כי לא משנה על איזה מוצר הנחתי את עיני או את ידיי - הוא הוצע לפחות בחצי מחיר ממחירו בארץ. שלא נדבר על מוצרי המזון, שיכולים להגיע שם גם לשליש מחיר ולמסעדות - שמגישות ארוחות של מנות גדולות במחירים שבארץ היו קונים בערך לאפה עם שווארמה. כן, לא תהיה זו הגזמה לומר שבבודפשט אפשר לאכול ארוחת צהריים מלאה ב-30 ש"ח. וזה עוד במסעדות שבמרכז העיר המוצף בתיירים. מדריך תיירים מקומים סיפר גם על מסעדות פועלים בהן ניתן לאכול ארוחות דומות ב-15 ש"ח. והבירה? בין 5 ל-8 שקלים לכוס קטנה/גדולה. עד פי 6 זול מהמחיר בארץ.

לישראל חזרתי זמן קצר לאחר פרוץ "מהומת המילקי בברלין" ולתגובת הנגד שלה, שמייצגה הבולט בסיבוב הנוכחי הוא עיתונאי "מעריב" בן כספית. אם לתמצת את מאמרו המנותק "יורדים לברלין, אולי תשלמו פחות על מילקי, אבל מה תספרו לנכדים?", אז כן, יקר פה וזה די מעצבן, אבל העוברים לברלין מוכנים לוותר על זכרון השואה בתמורה למילקי זול. "...העובדה הבלתי נתפסת ש-75 שנה אחרי שברלין רעדה תחת מגפי הנאצים ומצעדי החולצות החומות והאס.אס. של היטלר, והנה כאילו כלום. המוני ישראלים נוהרים אליה בחזרה", כותב כספית. לא מפתיע שמדובר בתופעה בלתי נתפסת עבורו. זה כי גם "לא לגמור את החודש" הוא מושג בלתי נתפס עבורו.

היה ניתן לצפות שכעיתונאי יבין בן כספית טוב יותר את החברה בה הוא חי, אך נראה שרווחתו האישית מטשטשת את יכולתו לשים את עצמו בנעלי האחר. מתי בפעם האחרונה חשב כספית פעמיים אם להכניס מעדן חלב או לא לעגלה שלו בסופר? מתי לאחרונה הוא בדק את חשבון הבנק שלו עם חשש אמיתי שימצא שם סכום שצבוע באדום במקום בירוק? מתי בדיוק מונחים כמו "לגמור את החודש", "אוברדרפט", "לבקש עזרה מההורים" או "להתכלב" היו חלק מהיום-יום שלו? כל אלו התמודדויות שזרות לחלוטין לאדם מבוגר שמרוויח כבר שנים משכורת בחמש ספרות (כשהראשונה שבהן היא ממש לא 1). פשוט אין לו שמץ של מושג אין נראים חייו של אותו "יורד", שמוכן להמיר ציונות בחשבון סופרמרקט שלא קורע את הארנק. את האנשים שמרוויחים 6,000 או 7,000 ש"ח ברוטו בחודש רואה כספית בעיקר כשהוא עובר במערכת "מעריב" בדרך לשיחה צפופה עם העורך הראשי. אלו בטח יושבים בדסק, עושים עבודות קשבות, כתיבה או עריכה, ואחר כך כמובן חוזרים הביתה באוטובוס. בדרך לדירה הם בודקים אם הם יכולים להרשות לעצמם את הנקניק של ה"ביוקר" בסופרמרקט, או שהמשכורת של ה-10 לחודש עדיין רחוקה מדי בשביל פינוק כזה.

עוד עיתונאי שהכסא שלו כל-כך נוח שהוא כבר מזמן שכח איך מרגיש שרפרף הוא דן מרגלית. ממרום משכורת העתק שלו במפעלות שלדון אדלסון הוא מרגיש מספיק נוח להתנשא על אנשים שמרוויחים פחות מעשירית ממנו. זה לא מפריע ל"דן בעניינים" לדון הפעם בעניים, למרות שאין לו מושג איך זה להיות אחד כזה. הלהג של מרגלית הוא לא תופעה יוצאת דופן בטוויטר, והחברים הקבועים שם כבר רגילים לראות באופן קבוע יציאות מוזרות שלו (שהתגובות אליהן לעולם לא זוכות למענה של כותבן). "כל הטענות נגד יוקר המחייה של היורדים לברלין נכונות, אז מה? בנקום להילחם פה על הבית הם ערקו" (שגיאת ההקלדה במקור). ברוחב לב מפרגן מרגלית קצת לצעירים המתקשים. כן, כך הוא מודה, הטענות שלהם נכונות.

אבל כמובן שזה לא הופך אותו לנדב אייל, שפרסם היום בפייסבוק פוסט חד וצלול שממפה היטב את הנושא הבעייתי, עם אפס פופוליזם "אתם חוזרים לגור אצל הנאציייים". לא, כמו אצל כספית, גם אצל מרגלית ה"משתתף בצערכם" הוא מס שפתיים, שנועד לייצר מצע לגיטימי להתקפה שלוחת רסן ותלושה.

כי מיד אחרי שהוא מכיר בכך שלא כולם כאן גרים בכיף כמוהו, מגיע ה"אז מה?". כי ממש כמו כספית, גם מרגלית רואה בכל העניין הזה איזו טרדה יתושית שכזו, שמזמזמת לך ליד האוזן בצורה קצת מעצבנת. לשיטת מרגלית, צריך להילחם ביתוש - כלומר להילחם על הבית ולא "לערוק" (כי אזרח ישראלי הוא לא סתם אזרח. הוא חייל. וכשהוא עוזב הוא לא סתם עוזב. הוא עורק). ושוב, חשוב להזכיר שאלו מילים של בן אדם שיושב על משכורת עתק ולא צריך להילחם על כלום, כולל לא על מקום חניה במערכת של "ישראל היום". ונגיד שטובי בנינו ובנותינו יחליטו להילחם על הבית במקום על מקום במועדון ה"ברגהיין" הברלינאי - ממה הם יתפרנסו בדיוק תוך כדי? להילחם לוקח זמן.

אולי כשעובדים בלכתוב טור ביום ובתמורה מקבלים משכורת חסרת פרופורציה - יש זמן רב להילחם. אבל זה לא משהו שאפשר לעשות כשעובדים 9-10 שעות ביממה רק כדי להחזיק את הראש מעל המים. אז הצעירים ילכו להילחם במקום לבנות את חייהם האישיים, ובינתיים יגידו לבעל הבית ששכר הדירה ישולם כשננצח במלחמה? זה הזמן להזכיר שהם דווקא ניסו להילחם. המחאה החברתית התקיימה לא כל-כך מזמן. היא אפילו יצרה את ההפגנה הכי גדולה בתולדות המדינה, ובד בבד את האימפקט בשטח מהקטנים ביותר. כשהתפזר האבק נשארנו עם כמה תופיני טרכטנברג פלוס מפלגה של 19 מנדטים שהתחזתה לנציגי המחאה בכנסת (ואז מיהרה להעלות מיסים).

בראש המפלגה הזאת, עומד אחד, יאיר לפיד. גם הוא היה פעם עיתונאי, וכמו כספית ומרגלית, גם כן מהסוג שמכונה "טאלנט", ולא מהסוג שמשכתב כתבות במערכת ב-12 בלילה ביום סגירה. כבר אז לא הבין איך אפשר לחשוב בכלל על להגר למקום שמדברים בו גרמנית. עוד לפני שבתו כשר אוצר הוא כתב פעם סטטוס בו הצהיר כמה אין לו סבלנות למקטרי ה"אני יורד לברלין". ואיזה פלא - גם יאיר לפיד היה אז גבר מבוגר שהרוויח עשרות רבות של אלפי שקלים בחודש. על פי הערכות, הונו האישי נעמד ב-20,000,000 ש"ח. מפתיע שיוקר המחייה בארץ לא נראה לו דיל-ברייקר עד כדי כך מהותי שיגרום למישהו ממש לארוז מזוודות?

ממש כמו עוד אחד שהתבטא בצורה דומה, עוזי דיין. עיתונאי הוא לא, אבל גם הוא בשר מבשרה של גוורדיאת המחוברים והמקושרים, בדיוק כמו שלושת הנזכרים לעיל. כמו כן, גם הוא גבר מבוגר ועשיר. פנסיה של אלוף בצה"ל + ג'וב חלומות כיו"ר מפעל הפיס שסודר לו. גם זה, איך לומר, לא בדיוק תלוש משכורת שמצריך השלמת הכנסה (שלדיין הפנסיונר, כאמור יש). לעוזי דיין המצב הכלכלי נראה ממש לא נורא כשהוא נוסע במכוניתו המפוארת בכבישי הארץ, והוא לא מסוגל להבין למה שמישהו ירצה לעבור לברלין. תראו איזה מיזוג אוויר מצוין יש פה, בוולוו!

אז אני רוצה לבקש דבר אחד: אם אתה גבר מבוגר, מקושר, מחובר ועשיר, ומשתכר בחמש ספרות - אל תגיד לצעירים תפרנים מה לעשות עם החיים שלהם. אפילו אל תציע. פשוט תשתוק. גם כי ההזדמנויות שלך היו כאדם צעיר בישראל ממש לא פתוחות כיום בפניהם, וגם כי פשוט אין לך מושג איך נראים החיים שלהם וכמה קשה להם או לא. להגיד "איך אתם עוברים לברלין ולא נשארים בישראל" כשאתה עשיר והם מרוויחים את מה שאנשים צעירים מרוויחים כאן היום משול להגיד לאדם עירום שנקלע לסופת גשמים "אני לא מבין למה אתה בורח מהגשם למחסה", כאשר אתה עצמך יושב עם מעיל משובח בחדר מחומם היטב. כן, יש לך את הזכות להביע את הביקורת הזאת, אבל לא, אין לך את התוקף לכך.

ולשאלתו של בן כספית למהגרים: "מה תספרו לנכדים שלכם, או לבנים שלכם, בערוב ימיכם?". אני מניח שהתשובה שלהם תהיה: "לאבא ואמא היה חשוב שיהיה לכם את כל מה שאתם צריכים, והמדינה שלהם, שהם אהבו, פשוט לא איפשרה את זה, עד כדי כך שכדי שתחיו טוב ולא יהיה חסר לכם כלום - נאלצנו לעבור לגור במקום אחר". נכון, זה מקום עם הרקע ההיסטורי המצמרר והנורא ביותר, אבל גם עם הווה שמח ואופטימי (כך מספרים לי קרובים וחברים הגרים שם). חוץ מזה, מסתבר, המילקי שם ממש זול ואף אחד לא דוחף לך ליד גליון של "ישראל היום".