המצב צו

"צווי איסור פרסום משמשים את המשטרה למנף תקשורתית הישגים בחקירות באמצעות מסיבות עיתונאים שמתקיימות עם הסרת הצווים", כך אמר אמש (שלישי) הכתב לענייני משפט של חדשות 10, ברוך קרא. הדברים נאמרו בדיון "צווי איסור פרסום – כורח המציאות או נוחיות שלטונית?” שהתקיים באוניברסיטת בר אילן. בדיון השתתפו גם נשיאת מועצת העיתונות השופטת בדימוס דליה דורנר, פרקליטת מחוז מרכז עו"ד רחל שיבר, ראש חטיבת החקירות במשטרת ישראל תת-ניצב ורדה שחם, עורך מעריב יואב צור, עיתונאי ידיעות אחרונות משה רונן, עורך אתר העין השביעית העיתונאי עוזי בנזימן ופרופסור אריאל בנדור מהחוג למשפטים באוניברסיטת בר אילן.

עו"ד שיבר הציגה את הקונפליקט בין התקשורת למשטרה וציינה: "אסור שהרצון לדעת כמו שהוא מתורגם היום באמצעי התקשורת יהפוך את החקירות ואת ההליך השיפוטי לקרקס תקשורתי. חשוב להגדיר מהו עניין לציבור ואיך לאזן בין הפרסום לבקשות לצווי איסור פרסום. זה לא שהדברים אינם טעונים שיפור".

קרא הוסיף ואמר: "המשטרה לא מפנימה שאנחנו לא יכולים לצאת מנקודת הנחה שהיא עושה את עבודתה בצורה המיטבית" והוסיף כי הדיון על מתן הצווים צריך להיעשות במעמד המשטרה והתקשורת – ולא במעמד צד אחד כפי שקורה לרוב כיום.

עורך מעריב יואב צור ציין כי הטלת איסור פרסום הפכה לתופעה גורפת והאחריות לאזן את הנושא צריכה להיות של בתי המשפט. תת-ניצב שחם אמרה כי בכל שנה יוצאים רק כ-60 צווי איסור פרסום ביוזמת המשטרה והוסיפה כי "ברור שאני אוהבת לנהל חקירות בשקט אבל אני מודעת למגבלות המשטרה בחברה דמוקרטית. לפעמים אנחנו רוצים למנוע את פרסום החקירה כדי שעבריינים לא ייצאו נשכרים מכך שהמידע חשוף". תנ"צ שחם ציינה כי בין הכשלים הקיימים כיום ישנה העובדה שצווים מוצאים לעתים לבקשת קצינים בדרג נמוך מדי וכן שהצווים מוצאים לעתים ללא הגבלת זמן.

עוזי בנזימן התייחס למעמד התקשורת וציין כי "יש בינינו גם רשעים, מרושלים ולא אחראים אבל העבודה שלנו לא פחות חשובה, פטריוטית ועניינית מאשר זו של אנשי השלטון". בנזימן התייחס לפרשת קו 300 בה הפרת החוק של הצלם אלכס ליבק ועיתון "חדשות" הובילה לחשיפת מחדלים בשב"כ.

השופטת דורנר התייחסה להדלפות שיוצאות מהמשטרה אל כלי התקשורת ואמרה כי עדיף לא להדליף מלכתחילה מאשר שהמידע יזלוג ואחר כך ינסו למנוע את פרסומו באמצעות צווים. דורנר הוסיפה כי צורת ההסתכלות צריכה להשתנות והמאבק הוא לא על זכות הציבור לדעת אלא על חופש הביטוי של העיתונאי, המעוגן בחוק עם הוראות ברורות מתי ניתן לפגוע בו.