מארגני הכנס הראשון של ארגון העיתונאים החדש, יכולים לסמן וי: כ-300 איש נכחו היום באירוע שהתרחש בקולנוע לב בדיזנגוף, מאות מהם חתמו על טפסי הצטרפות, ומספר המצטרפים לארגון החדש עומד כבר על מעל ל-600. בין באי הכנס היו גם העיתונאים אילנה דיין, רזי ברקאי, רותי יובל, יהודה נוריאל, שי גולדן, רינו צרור ואחרים.
על פי המארגנים עיקר המצטרפים לארגון באים מכלי התקשורת המרכזיים, ידיעות אחרונות, מעריב, ערוץ 2, ערוץ 10 וגלי-צה"ל. עם זאת, החתמות נעשו גם במקומונים בפריפריה ובעיתונות הערבית והחרדית. גם אחרי שבועות של פעילות הסברה בתוך המערכות וייזום של חוגי בית, מארגני הכנס טוענים כי הם נתקלים בפחד של עיתונאים להצטרף לארגון. המארגנים קראו למתלבטים לפנות אליהם לקבלת ייעוץ משפטי פרטני בטרם ההצטרפות, ייעוץ שיועמד בפני חברי הארגון.
אחד הנאומים הבולטים היה של אורי משגב, שפוטר לאחרונה מ'ידיעות אחרונות', מהלך שגרם למספר עיתונאים לפנות לעורך העיתון ולהוביל עצומה אינטרנטית נגד המהלך. "בכנס לפני חודשיים (כנס החירום בסינמטק בו נאמו בכירי התקשורת, ד.א.) עלה יאיר לפיד ונתן את הפתיחה המפרסמת 'לא רציתי להיות כאן'", אמר משגב. "אבל אני כן רציתי להיות כאן ואני שמח שאני כאן. אני קיבלתי מתנה בחודש האחרון, וזה גילוי של סולידריות. הגילוי הזה הוא חוויה מטלטלת".
"הדבר שהכי הפריע לי במה שאמר לי רון ירון (עורך ידיעות אחרונות, ד.א.) זה שבמשכורת שלי הוא יכול להעסיק ארבעה עיתונאים. אפשר לקחת משכורת של כל עיתונאי, לחלק אותה לארבע ולהעסיק בזה ארבעה כתבים חדשים. 'עיתונאי זה לא משרת אמון', עניתי לו. לא ייתכן שכל שלוש שנים יתחלף עורך והעיתונאי צריך לחשוב על האם הוא עדיין מועסק או לא. אני לא עומד כאן בשביל עצמי, כי אני הסתדרתי אבל אני רוצה להיאבק כדי שיעסיקו עיתונאים בתנאים בהם אני הייתי מועסק ואפילו שיפטרו אותם בתנאים בהם אני פוטרתי".
"יש עוד לאן לרדת, במשכורות ובמעמד"
תחת הכותרת "מדיבורים למעשים" עלו לבמה שורה של נואמים שדיברו על מצבה של העיתונות בישראל ומעמדו של העיתונאי בשוק התקשורת. "הגיע הזמן להרים את המצב שלנו מרצפת חדר העריכה", אמרה בפתח דבריה עיתונאית גלי צה"ל , נורית קנטי, שהנחתה וערכה את הכנס. עיתונאי גלובס, דרור פויר, שמוביל את הארגון, מנה את הטיעונים שעלו בפניו בשבועות האחרונים נגד הארגון והתעכב על כל אחד ואחד מהם. "אני שומע עיתונאים שאומרים 'הגענו לשפל', ואני רוצה להרגיע אתכם", אמר פויר. "יש הרבה לאן לרדת. גם במשכורות וגם במעמד. במקום לשאול למה לעשות את זה ככה ולמה לא ככה בואו ופשוט נעשה את זה".
אלכס ליבק: פוטרתי שנתיים לפני הפנסיה
את ערוץ 10, שרבים מבאי הכנס הוחתמו על עצומה למענו, ייצגו בין הדוברים אבנר הופשטיין ומתן חודורוב. חודורוב התייחס לקולות שעלו מתוך הערוץ נגד ההתאגדות תחת ההסתדרות. "אם התקשורת מסוגלת לערוך תחקירים על אילי הון ותוך כדי למכור להם פרסומות או לסקר את הפוליטיקה ובמקביל לקבל ממנה זיכיונות אז היא מסוגלת לסקר גם את ארגון העובדים שלה על עוד היא תשמור על מקצועיות והוגנות", אמר. על דבריו של הופשטיין ראו ידיעה נפרדת.
את צלמי העיתונות ייצג חתן פרס ישראל לצילום אלכס ליבק. "עבדתי ברשת שוקן מאז 1983, ופוטרתי מהעיתון שנתיים לפני גיל הפנסיה", אמר. "נראה לי שהמצב של הצלמים גרוע יותר ממצב הכתבים, אני מכיר צלמים שעובדים בשביל 75 ¤ לצילום. אף פעם לא חשבתי שצריך להתאגד", אמר ליבק ותלה את הסיבות לכך באכזבתו מאגודת העיתונאים בתל אביב. "אבל היום אני חושב אחרת".
"כשרצינו להקים ועד ב'הארץ' אמרו לנו שלא יקום ולא יהיה", סיפר יו"ר ועד עובדי 'הארץ', אריאל גוטליב. בימים אלה מנסה הוועד לקיים משא ומתן עם הנהלת העיתון במטרה לצמצמם את הפגיעה בעובדים במסגרת הליך הקיצוצים הנרחב. "גם לנו הייתה בעיה של להגיע לכמה שיותר עיתונאים שיחתמו ולגרום להנהלה להכיר בוועד. ההתאגדות היא רק שלב ראשון הסכם קיבוצי הוא הדרך הטובה ביותר להבטיח את הזכויות של העובדים".
"המלחמה האמיתית על המספרים יוצאת לדרך"
עוד נשאה דברים דבורה גינזבורג, כתבת 'רדיו קול חי', שקראה לסולידריות לא רק בין הכתבים אלא גם בין התקשורת החילונית לדתית. " המצוקה שהולידה את המיזם הזה קיימת אצל כולם, וגם בתקשורת המגזרית יש את אותן שיטות עבודה שלא מאפשרות לאנשים לגמור את החודש ", אמרה.
"עכשיו המלחמה האמיתית על המספרים יוצאת לדרך", אומר אחד ממובילי הארגון. "אנחנו צריכים לאגד תחתינו כמה שיותר אנשים, רק ככה נוכל לאגור כוח אמיתי עבור העיתונאים ולתת את מענה אל מול ארגונים אחרים". הכוונה היא, כמובן, לאגודת העיתונאים בתל אביב. גורם באגודה אמר השבוע לוואלה! ברנז'ה כי להערכתו הארגון החדש יתקשה להתרומם וכי נכון היה להמשיך ולנסות לפעול מתוך האגודה הקיימת. אחרי הכנס של היום, יתכן שבאגודה כבר חושבים אחרת.
אבנר הופשטיין: מלחכי פנכה כותבים את הספר הלבן של התקשורת