קיצור תולדות המבוכה

על משקל הפרסומת המפורסמת המזהירה מהידבקות באיידס, אפשר לומר על הקשר עם עיתונאים בישראל (כפי שהוא נחשף בתמלילי השיחות בפרשת אשכנזי-הרפז-בניהו אתמול ב"הארץ") כך: "כשאתה מקיים שיחת רקע עם כתב, אתה מדליף לחברים שלו, שמלשינים למקורבים של החברים שלו, שמסתודדים עם האויבים של המקורבים של החברים שלו...במילים אחרות: כשאתה מספר סודות לכתב – אתה מספר סודות לאויבים המרים ביותר שלך"...

התמלילים החדשים בפרשת אשכנזי-בניהו-הרפז כפי שנחשפו אתמול נוגעים בעצבים הרגישים ביותר של ההתנהלות העיתונאית מאחורי הקלעים בישראל. יותר משהם מספקים הצצה רכילותית אל שיחות בלישכת הרמטכ"ל בין קצינים בכירים למלחכי פינכתם, הם מלמדים אותנו משהו על חלק מהכתבים הצבאיים שנכנסים ויוצאים בלשכות האלה: מה המידע שהם מחפשים כשהם נכנסים, ומה הם עושים איתו בצאתם. והתמונה אינה בהכרח מחמיאה.

בעזרת התמלילים אפשר לבחון מחדש הרבה מיתוסים על קהילה עיתונאית בלבאנט, שנהנית מקירבה יתירה, מופרזת לעיתים, אל גורמי השלטון, משתמשת בקירבה הזאת כדי להוציא מידע, אבל בדרך שוכחת לחלוטין את קו החיץ שמפריד בינה לבין השליטים. כך נוצר מעגל כוח אירוני, יש יאמרו משחית, בשלבים: העיתונאים מתקרבים אל גורמי השררה - מתחככים איתם ומתחנפים אליהם – משתמשים באינטימיות הדביקה הזאת כדי להבין טוב יותר את התמונה השלטונית ובכדי לשאוב מידע פנימי – ובסוף, מרוב קירבה וחיכוך, הם שוכחים להיות עיתונאים ובוגדים בעקרונות הבסיסיים ביותר של המקצוע שלהם.

כך, למשל, לומד אבי בניהו, יועץ התקשורת הפעלתן-כפורפירה של הרמטכ"ל אשכנזי - שמקפיד לשמש בדרמה המסובכת והמתפתלת-לנצח הזאת בתפקיד כפול של הגיבור הטראגי והאתנחתא הקומית - דווקא דרך רוני דניאל, הכתב הצבאי של ערוץ 2, מה חושב עליו שר הבטחון אהוד ברק. ולא שבניהו צריך להתאמץ כדי להגיע אל המידע המוכמן: לעדותו, כתבים מזמרים בפניו חופשי, למרות שהוא כבר מזמן מסתכל על המקצוע שלהם מהצד ההפוך, כשרתם של אינטרסים פוליטיים מובהקים.

וכך הוא נשמע אומר לארז וינר, ב- 7 במאי 2010:
בניהו: "אני עצבני כמו אני לא יודע מה. עכשיו דיבר אתי רוני דניאל. הוא היה אצל השר, אז הוא (ברק) אמר לו: שמע, גבי אשכנזי הוא קצין מעולה. אין לי אתו שום בעיה... אני מרוצה ממנו מאוד. הבעיה היא אבי בניהו".

(וינר מתעניין מאיפה בניהו יודע מה מתרחש בלשכת השר)
בניהו: "אני מכיר את אהוד ברק. אני על כל שיחת רקע שלו עם כתב צבאי אני מקבל דיווח. לא תמיד אני מעדכן את גבי. אני לא רוצה לחמם, בסדר? אני במסגרת האמון שלי עם האנשים מזה 20-25 שנה, מקבל עדכון מכל שיחה של כל כתב צבאי כמעט במדינה. חוץ מ...עמוס הראל נגיד. בסדר?"

כמה "סקס" (מטאפורי, מטאפורי) בציטטה אחת קטנה. בניהו מעיד שדניאל חושף בפניו ציטוטים שניתנו לו אוף-דה-רקורד משר הבטחון; ש"כמעט כל כתב צבאי במדינה" עושה עצירת-ביניים בלישכה של בניהו אחרי שקיבל תדרוך (סודי, אוף-דה-רקורד) אצל ברק; ושבניהו, שכרוך אחרי אשכנזי בהערצה אין-סופית (ומגן עליו "בגופי ובנפשי") מסתיר ממנו חלק מהמידע, "כדי שלא יתחמם".

לו אני "כתב צבאי במדינה" הייתי קופץ כנשוך נחש ורץ להכחיש מעל כל במה ומיקרופון את "השקרים הנבזיים" של בניהו. אלא שרובנו חשים שבניהו לא מפריז ולא משקר, ושנאמנות לחברים עדיין חשובה לחלק מהעיתונאים יותר מאשר הנאמנות לאתיקה העיתונאית. האם יודעים הכתבים הצבאיים שבהלשנה לבניהו הם מפירים אמונים מול ברק (או כל פוליטיקאי אחר לצורך הענין)? האם הם מבינים שבניהו עושה שימוש מניפולטיבי במידע הזה כדי לתחזק את הבוס שלו במלחמה פוליטית כעורה בין הלשכות? ואם כן – האם מצפונם בכלל עוד מציק להם?

דניאל מוזכר בעוד אפיזודה אומללה-משהו. הפעם בשיחה עם הרמטכ"ל עצמו בה הוא חושף: "לא יעזור להם גבי...שמע לי, אמנון (אברמוביץ') ידידי עלה על כמה דברים מעניינים, לרבות איזה מסמך והם יהיו במבוכה קשה. עוד לא החלטנו אם נעשה את המבוכה הזו בשישי או במוצאי שבת, אבל זה לא יעבור בשקט והם יחטפו".

מעניין שלדניאל (ולאברמוביץ', שדניאל מדבר גם בשמו למרות שכנראה לא הוסמך לעשות כן) אין מושג ירוק בשלב הזה מה בכלל מקורה של ה"מבוכה הזו" – האם "מסמך גלנט" כפי שכונה אז (בשגגה) אמיתי או מזויף, האם מקורו בלישכת אשכנזי (כפי שיתברר בהמשך) או בלישכתו של גלנט. אבל זה לא מפריע לו להתרברב ולרמוז לרמטכ"ל שבקרוב יספק לו כלי נשק קטלני נגד יריביו, או בלשונו הסחבקית-מגניבה כשל מילואימניק מקשיש "נעשה את המבוכה". לימדו אותנו לחשוב שעיתונאים רוצים סקופים, לא לשמש שכירי חרב לבעלי שררה. אז לימדו.

מעניין לראות שהרמטכ"ל, בתגובה, לא מתייחס למסמך במישרין (אולי כבר אז הוא מבין שמדובר בבומרנג קטלני), אבל מקפיד לתדרך את דניאל-שלו באליבי לליל שישי, כמו שמתדרכים נער בר-מצווה לפני ההפטרה: "אני מבקש שכל מה שקשור אליי, אני אומר לך: אני עובד, מבקר במשפחות השכולות, הולך לתרגילים, עוסק בדיונים, יש לנו מאיראן עד החמאס. זה מה שאני עושה כל הזמן".

לאורך השנים נהנתה העיתונות בישראל מגישה נדירה למקורות המידע, רחבה למיטב ידיעתי מהמקובל במדינות אחרות במערב. באמריקה כתב לא יעז להתקשר בערב הביתה לפוליטיקאי בכיר או למפקד המארינס ללא סיבה מוצדקת, והטיילת בלשכות שקיימת כאן לא מקובלת שם. הדיסטנס הזה מחייב כתבים לעבוד קצת יותר קשה (ואולי גם קצת יותר מדויק) בשביל לזכות באמון של אנשי ממשל. כאן, לעומת זאת, ראינו מיזוג טוטאלי בין עיתונאים למושאי הסיקור שלהם (דן מרגלית ואולמרט, רפיק חלבי ואריה דרעי הן רק שתי דוגמאות שנחשפו) שמזכיר גילוי עריות. וכאשר מתהפכים העיתונאים על הפעם-חברים, הם מבקשים שנאמין להם שזה מתבצע מסיבות נאצלות, ולא בגלל ריב אחים.

לנוכח שרשרת המידע (והדם הרע) שזרם, בסיועם האדיב של עיתונאים ועיתונאים-לשעבר, בין שתיים מהלשכות החשובות ביותר במדינת ישראל, שחיינו וחיי ילדינו תלויים בהן - אולי הגיע הזמן לאמץ קצת יותר דיסטנס אמריקאי, וקצת פחות פתיחות לבנטינית, לפחות בסביבתם של החולשים על הביטחון.