פרודקשן ואליו

כל סרט חייב מפיק. כל אחד בענף יודע זאת, אין סרט בלי מפיק. אין פגישת הפקה בלי מפיק, שום דבר לא יזוז כאן אם אין מפיק. אמנם לא למדתי מעולם בבית ספר לקולנוע, אבל תמיד ידעתי, לכל אורך הקריירה הקולנועית שלי כיוצר, שלבד איני יכול לעשות סרט - אני חייב מפיק. הבנתי זאת מיד, בלי שלימדו אותי. לימדה אותי התעשייה. אותו אדם או חברה אשר ינהלו עבורי את הכספים, את החשבוניות, את הלו"ז - זה המפיק ונוכחותו היא חובה. כמובן שמפיק הוא הרבה יותר מזה, יגידו כולם בענף, אך אין ספק שאסור שהוא יהיה פחות מזה. מפיק קודם כל יידע לנהל את החשבונות. אחר כך יוכל גם להתפנות לסרט.

בסרטי דרמה ועלילה, לפחות בימים עברו, המפיק היה האיש ששלט על הברזלים - הציוד הכבד, המנופים, העגורנים, הפנסים והמשאיות. בלעדיו דבר לא יכול היה לזוז. הוא היה זה שאישר לכלים המכאניים ולכוח האדם הרב לנוע. הוא אף חתם לנהג על טופס הנסיעה, כמו בצבא. לגלובוס היו המכוניות, הרובים, החבלים וההליקופטרים כדי שסרטי הואן דאם יוכלו להצטלם בירושלים. כנ"ל גם סרטי הצ'אק נוריס שצולמו ביפו. תפקידו העיקרי של המפיק היה השקעת כסף בפרויקט תוך לקיחת הסיכון עצמי. הפרויקט עשוי היה להיכשל בקופות ואז המפיק באופן טבעי הפסיד את השקעתו. זה המצב הנורמלי. זה הביזנס. בשיטה כזאת פעלו מנחם גולן וג'ורג' עובדיה לכל אורך השנים.

היום אין סיכוי שמצב כזה יקרה. מפיק לעולם לא יפסיד כסף. הוא נהיה כמעט לחלוטין מתווך של כספים, איש של טפסים. ככה זה כשמצד אחד כל הכסף מגיע מהגופים המשדרים או מקרנות הקולנוע, ומצד שני הציוד נהיה הרבה יותר קל להנעה.
אני מתייחס כאן לפרוייקטים, בשיטה המקומית, שנוצרו ביוזמת הבמאי או כל אדם אחר אשר אינו המפיק של הפרוייקט. במקרים בהם המפיק הוא יוזם הפרוייקט וממציאו, אז כמובן שהטיעונים לא רלוונטיים, והמפיק באופן טבעי רשאי לעשות בסרט ככל העולה על רוחו.

למפיקים בארץ למעשה כבר אין כל קשר לציוד - והם אפילו לא יודעים איך הוא עובד. הם דואגים להשכיר אותו, או יותר נכון לאשר את החשבונית אותה הם מגישים בסוף החודש או בסוף הפרויקט לגוף המממן, כמפיק בפועל שנשכר לעשות זאת. הדפים, טבלאות האקסל וקלסרי הספירלה הרבים - הם הדבר המרכזי. המפיק הראשי עצמו יושב במשרד ופשוטו כמשמעו משמש כמתווך בין הבמאי לגוף המממן ולחברת ההשכרה, וגוזר את קופון דמי התיווך. הרבה במאים, במיוחד בסרטים דוקומנטריים, היו שמחים לעשות זאת בעצמם. מה זה כבר להרים טלפון לחברת ההשכרה או חברת כוח האדם? הרי כל אחד יכול להשכיר בום-מן או לארגן חדר לאודישנים.

בקרנות הישראליות, ועל כך ראוי להעמיק חקר, משום מה קו?דש עניין המפיק. והתקציב מנופח איתו בהתאם. האינטרס הברור של המפיק, כשמדובר בכסף הרך של הקרנות, הוא לעבות את טבלת התקציב, לחתור לעוד קופרודוקציה, לעוד עוזר במאי, לעוד זמן. כתריאל שחורי, ראש קרן הקולנוע הישראלית, אומר שהמפיק הוא שווה ערך ליוצר, "המפיק הוא האבא והאמא של הסרט". המפיק כאמור, לא הבמאי. מגמות הפקה יוזמת צצות, כתוצאה מכך, בבתי הספר לקולנוע, וקולנוענים מתחנכים מראש להפיק, (כי קודם כל צריך מפיק) ופחות ליצור. מדוע בכלל לומדים הפקה בבתי ספר לקולנוע? הרי נדמה שחוגי מינהל העסקים הפזורים ברחבי הארץ טובים לכך בהרבה.

בעלי הממון והמימון לא מסוגלים לעכל את האמת הפשוטה - מפיק הוא פשוט אדם בעל משרד הפקה. הציוד העומד לרשותו הוא מכונת האספרסו, הקו?לר, המזכירה, וריצפת הפרקט. (האם אי פעם הציע מפיק את משרדו כשהבמאי אמר לו שצריך לוקיישן של משרד?). דבר נוסף לזכותו של המפיק הוא עניין הזכויות: מפיקים בארץ לא מסתפקים במלאכת התיווך - הם דורשים גם את הזכויות המלאות לסרט: זכויות שיווק, זכויות הפצה, תמלוגים - הכל שלהם. הבמאי והתסריטאי נדרש לחתום על מסמך ה- 10% (בדרך כלל) ולמעשה למשוך את ידיו מכל פן עסקי הקשור לסרטו. הוא אמנם יכול לשמש כתסריטאי, לעזור בארט ובסאונד - אבל להפיק - חס ושלום - לשם כך צריך איש מקצוע. לרוב הוא פשוט אדם שבאופן אינטואיטיבי רשם לפני שנים חברת הפקה מוכרת ברשם החברות.

המאמר מתפרסם במגזין מערבון המצורף למעין, כתב העת לשירה ואמנות