העיתונות תחת מתקפה - יומן אירועים

הצעות החוק הידועות בכינוי "חוק לפיד" מהוות למעשה תיקון לחוק יסוד הכנסת, ומבקשות לקבוע תקופת צינון של חצי שנה, או שנה, לעיתונאים המעוניינים להיבחר לכנסת שנבדלו בפרק הזמן הנדרש לצינון (שנה או חצי שנה). הצעות החוק, אותן יזמו ח"כ רונית תירוש וח"כ כרמל שאמה-הכהן, עברו בקריאה טרומית. במכתב שהעביר לפיד למנהלי חברת החדשות, הודיע לפיד כי ללא קשר להתקדמות החוק, במידה ויחליט להיכנס לפעילות ציבורית הוא יחיל על עצמו צינון של חצי שנה.

ענת קם נעצרה על ידי השב"כ באמצע דצמבר 2009 ומיד הוטל על דבר מעצרה איסור פרסום על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב. מאז, החלו כלי התקשורת לטפטף פרטים על הפרשיה הבטחונית: בינואר 2010 התייחס חנוך מרמרי באתר העין השביעית לכתבתו של אורי בלאו ממוסף הארץ, הכתבה בעקבותיה נחשפה קם, וכתב על היחס שבין עיתונאי למקור. שבועיים לאחר מכן פרסם יצחק טסלר באתר NRG מאמר שכותרתו "איך עיתונאית עצורה חודש וכולם שותקים". למרות פניות גופי תקשורת לבית המשפט בבקשה להסיר את הצו, דרישות הפרקליטות והשב"כ נענו והצו הגורף נשאר על כנו. ב-29 במרץ, פרסם אתר JTA את הפרשה, שימים לאחר מכן פורסמה ברחבי העולם.

במקרה של צו איסור פרסום, התקשורת הישראלית אינה יכולה לצטט מקורות זרים, אולם ב-1 באפריל פרסם העיתון ידיעות אחרונות ידיעה תחת הכותרת "מה השב"כ לא רוצה שתדעו" שהפנה את הקוראים לאתרי האינטרנט בעולם. ב-5 באפריל פרסמה העיתונאית ג'ודית' מילר את הסיפור באתר הדיילי ביסט ולמחרת הביא ידיעות את מאמרה, אולם השחיר את החלקים האסורים על פי צו.

באותו בוקר התייחסה נשיאת מועצת העיתונות השופט בדימוס דליה דורנר בראיון לגלי צה"ל לפרשה ואמרה: "אם כל העולם יודע, זה מופרך להוציא צווי איסור פרסום". שעות לאחר מכן חשף העיתונאי נתן זהבי את פרטי הפרשה. חדשות 10 ועיתון הארץ פנו לבית המשפט העליון בבקשה שיורה לבית המשפט המחוזי להקדים את הדיון בהסרת הצו. השופט גרוניס העדיף לא לקבל החלטה והמליץ לבית המשפט המחוזי להקדים את הדיון בצו. בבוקר ה-8 באפריל חשף ראש השב"כ את פרטי הפרשה, שהפכה מיד לנושא החם בארץ. נכון לתאריך פרסום כתבה זו, יותר משנה לאחר שהחלה, קם נמצאת עדיין במעצר בית.

אורי בלאו עזב את המדינה זמן קצר לפני מעצרה של קם, ומאז שהה בחו"ל. עוד קודם לכן העביר בלאו לידי השב"כ כ-50 מסמכים מסווגים, מחשבו האישי הושמד בנוכחותו וסוכם עמו שלא ייעשה שימוש במסמכים שמסר על מנת לאתר את המדליף. בשב"כ טענו כי ברשותו של בלאו מסמכים מסווגים נוספים, ולכן הוא לא עמד בהסכם שנחתם עמו. בהמשך העביר בלאו למדינה מעל 1,500 מסמכים שקיבל לטענת הפרקליטות מקם, בהם מאות מסמכים המסווגים "סודי" ו"סודי ביותר". הצדדים גיבשו הסדר לפיו בלאו התחייב לשוב לארץ ויתייצב במשטרה תוך 48 שעות ממועד הגעתו, לצורך חקירתו באזהרה. במהלך חקירתו, שנמשכה במשך 11 שעות, עבר בלאו בדיקה במכונת אמת. החלטה אם להעמיד את בלאו לדין תתקבל בסוף החקירה על ידי היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין.

בחודש נובמבר פרסמו במקביל שלושה גופי תקשורת שונים (ברגמן ב-"ידיעות אחרונות", גידי וייץ ב-"הארץ" ו-"המקור" בערוץ 10), תחקירים סביב פרשת בועז הרפז. כבר במהלך התחקירים נטען על ידי חלק מהגופים כי מופעלים עליהם לחצים על מנת למנוע את פרסומו. במהלך תחקירו של ברגמן, נעשתה פניה של דובר צה"ל אליו ולמערכת ידיעות אחרונות בבקשה לדחות את הפרסום ולהיפגש עם בכירים במערכת הביטחון על מנת לדון בשאלות אותן הפנה ברגמן לדובר צה"ל. על פי הטענות הופעלו לחצים כבדים על ראשי העיתון. לאחר מכן, פרסם עמוס הראל בעיתון הארץ כי הרמטכ"ל גבי אשכנזי פנה ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לפתוח בחקירה בנוגע להדלפת המסמכים הנוגעים לבועז הרפז לאסוף את המסמכים מידי העיתונאים. ברגמן הגיב בחריפות לדברים ואמר כי "נעשה כאן ניסיון נואל לסכל תחקיר עיתונאי”.

מיד לאחר שהתפוצצה פרשת המשט, שמלכתחילה הסבה מבוכה בינלאומית עצומה לישראל, כוחות צה"ל עצרו עיתונאים אשר סיקרו מקרוב את המשט ולאחר חקירתם הם גורשו מהארץ. על פי הדיווחים השונים, צה"ל לא הסתפק בכך ואף החרים לאחר ציוד מקצועי של עשרות עיתונאים ששהו על הספינה.

נושא הטוקבקים הגיע לשולחן המחוקק בזכות ח"כ זבולון אורלב (הבית היהודי), שהגיש ב-22 ביוני הצעת החוק הקובעת כי ספקיות האינטרנט יחויבו לחשוף פרטי מגיב באינטרנט שתגובתו מהווה לשון הרע. ההצעה אושרה בוועדת השרים לענייני חקיקה ב-13 בדצמבר. עוד על פי ההצעה, לבית המשפט תינתן הסמכות להחליט האם על הספקיות לחשוף את המידע. עוד מוצע כי אדם שסבור כי פרסמו עליו דברי לשון הרע ברשת ומעוניין לתבוע את המפיץ אותם, יוכל להגיש בקשה לקבלת פרטיו מספקית האינטרנט.

טרגדית מותו של אסף רמון, בנו של אילן רמון, הגיעה גם היא לשולחן המחוקק בגלל התקשורת: בהצעת חוק שהגישו ב-4 במאי, ח"כ שי חרמש וכרמל שאמה-הכהן, ביקשו הח"כים לקבוע סדרה של הגבלות על כלי התקשורת בכל הנוגע ליצירת קשר עם מקבלי "בשורות איוב" ופרסום פרטים בנוגע למות יקיריהם בטרם עת. לפי ההצעה, לנציג של כלי התקשורת יהיה אסור ליצור קשר עם מקבל הבשורה אלא עם חלוף חצי שעה לפחות מרגע היוודע הבשורה, וכן להיות בסביבתו הקרובה בזמן קבלת הבשורה.

כמו כן, מבקשת ההצעה לאסור פרסום תמונות של מקבל הבשורה ב-48 השעות שלאחר קבלת הבשורה. ההצעה קובעת עונש של חודש מאסר או 300 אלף שקלים לעובר על החוק. ועדת השרים לענייני חקיקה החליטה להעביר את הדיון בנושא למועצת העיתונות, אשר שינתה בעקבותיו את כללי האתיקה.

עורך מבט, אבי מוסקל, וכן עורך וכתב מהדורת החדשות המקומיות, זומנו לחקירה בחודש אוקטובר, בקשר לכתבה ששודרה כשלושה חודשים לפני כן. זאת בטענה כי דברים שנאמרו במהלך הכתבה, הפרו את צו איסור הפרסום החלקי שהוטל על הפרשה. שלושת העיתונאים העידו כי החקירה התמשכה כשש שעות ובמהלכה אף נרמז כי המשטרה מאזינה לטלפונים שלהם.

ב-8 בדצמבר 2009, שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, נועם סולברג קבע כי אילנה דיין ואולפני טלעד יפצו את סרן ר' ב-300 אלף שקל בעקבות התחקיר ששודר בתוכנית עובדה על מותה של הילדה הפלסטינית אימאן אל-המס סמוך למוצב גירית באוקטובר 2004, תחקיר בו הוצג סרן ר' כמי שביצע וידוא הריגה בילדה.

בערעור שהוגש בפברואר 2010 נטען כי פסק דינו של השופט סולברג "מכתיב פרוטוקול עריכה בלתי אפשרי ובלתי ראוי לעיתונות החוקרת, מקהה את שיניה באופן אשר מגביל את יכולתה למלא את התפקיד החברתי הראוי לה, ובתוך כך סוטה סטייה רבתי מפסיקה ענפה, מפוארת ורבת שנים שיצאה מלפני בית משפט נכבד זה באשר למעמדו של חופש הביטוי". לאחרונה החליטה מועצת העיתונות כי תצטרך לדיון במעמד "ידיד בית המשפט" ותביע דעתה בסוגיות של הלכה משפטית בעלות השפעה מכרעת על תפקוד העיתונאים בישראל.