מדור סוף

ההרשעה המהדהדת והחד המשמעית של משה קצב לא הותירה הרבה מקום לעיתוני סוף השבוע אלא להצטרף לצוות השופטים במלאכת חיסולו של משה קצב. הטון בכל העיתונים היה אחיד וחריף מאוד ברובו, ואת ההבדלים ניתן היה למצוא, כמו תמיד, ביחס שהעניקו העיתונים לתפקוד פרקליטות המדינה בפרשה.

ב"ישראל היום", איך לא, מדובר בניצחון של "כנופיית בני האור" על "כנופיית בני החושך". דן מרגלית ומוטי גילת מובילים את הטון שמהלל את הפרקליטות, משבח את היועץ המשפטי לממשלה לשעבר מני מזוז, אבל השניים גם לא מתאפקים. שניהם, בטורים שלהם בחלק הראשי של העיתון, כותבים על קצב אבל חושבים כבר על הקורבן הבא במלחמת הכנופיות: אהוד אולמרט.

ב"מוספשבת", עם השער המצטיין מבין מוספי סוף השבוע, בן כספית מצטרף למשבחיו של מזוז. הנימוק של כספית בא מבית מדרשו של אהוד ברק: מבחן התוצאה. אז כנראה שיש דברים שכספית וברק מסכימים עליהם.

ב"ידיעות אחרונות" הבינו בחכמה שלהיכנס בפרקליטות ונציגיה אחרי ההישג המרשים במשפט תהיה טעות. גם כי בקרוב בוודאי יחולקו הראיונות שאחרי עם גיבורי הפרשה ובראשם התובעים במשפט, רונית עמיאל וניסים מרום, וכנראה כי גם ב"ידיעות" מבינים שהציבור רוצה להתבשם מריח ההרשעה בלי שיקלקלו לו את התחושה. לכן נעשתה חלוקת עבודה. נחום ברנע בטורו ב"מוסף לשבת" מביע תמיכה במזוז, בעוד סימה קדמון נכנסת בו.

בועז אוקון וטובה צימוקי העניקו בטור משותף את הפרשנות הביקורתית ביותר בעיתוני סוף השבוע על התנהלות הפרקליטות בפרשה, אבל גם הם, שבעבר ידעו להיכנס בכנופיית שלטון החוק בכל הכוח, נזהרו. ב"הארץ", החליטו, למרות האירועים, להקדיש את המוסף הפוליטי לנבואות עתידיות לשנה הבאה. תמוה.

ב-"7 ימים", רונן ברגמן, הממונה על השירותים החשאיים של "ידיעות אחרונות", בכתבת שער (השנייה שלו בשלושת השבועות האחרונים) המשחזרת את פעולת החיסול הכי מדוברת של השנה. בין אם בוצעה על ידי המוסד כפי שטוענים פרסומים זרים ובין אם לאו, הרי שתחושה הראשונית למראה הכתבה היתה: מה עוד יחדש ברגמן שעוד לא נכתב?

ובכן, זה לא ממש משנה. למרות שלכאורה נאמר ונכתב כבר הכל על חיסולו של מבחוח, הכתבה מרתקת וברגמן שיודע לספר סיפור הוציא תחת ידיו כתבה הנקראת בנשימה עצורה. במיוחד ראוי לציון הראיון הקצר עם המאמן המיוחד של המוסד לענייני איפור. חבל שבמקום זה קיבלנו עוד עיצוב שער תמוה שלא עשה חשק לצלול לכתבה.

בהמשך "7 ימים", אספה פלד אלימלך ויעל דמארי בכתבת תחקיר על תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד. החברים בה, צעירים בגילאים שבין 21 ל-50, חיים לרוב בקומונות ועוסקים בעיקר בחינוך. הלהט האידיאולוגי עורר אצל כמה הורים דאגות מה יהיה על עתיד הילדים, כמה בוגרים לשעבר שהתפכחו מחלום הסוציאליזם מתראיינים בשם בדוי, ונוצרת תחושה שהחולצה הכחולה לא רק עולה, אלא גם חונקת. אלא שזו רק תחושה. הכתבה לא הצליחה להביא מסה משמעותית של קולות שיצאו בטראומה מהחיים השיתופיים. מנגד, בנוער העובד גייסו שורת מגיבים לכתבה שכמובן מכחישים את הטענות, וכך מימדי הסיפור נותרו בגדר חידה.

לגדי סוקניק יש סרט תעודי חדש, עניין שמצריך ראיון. הבעיה: סוקניק התראיין רק לפני מספר חודשים ל-"7 לילות" ונתן שם את הסחורה הרגילה. בין לבין, גם הבן שלו התראיין שם ממש לא מזמן. בעיה כפולה: המראיין הוא רענן שקד, לא מומחה צבאי, כך שאי אפשר להתמקד בסרט ובגילויים החדשים שלו. הפיתרון: אין. ראיון משעמם ובתוכו הישג היסטורי: תגובת דובר צה"ל לכתבה של רענן שקד.

הקמפיין של "מעריב" לשחרור ג'ונתן פולארד ספג לפני שבועיים מכה כאשר דווקא בחיקו של המוסף המתחרה "7 ימים" נפל הראיון עם אן פולארד, גרושתו של פולארד שהובאה לאחרונה לארץ בשל מצבה. ב"מעריב" לא אמרו נואש, ושרי מקובר-בליקוב יצאה לראיין את אסתר פולארד, אישתו השנייה.

הבעיה בראיון עם אסתר שאין בו ניוז תקשורתי. אן פולארד הוברחה לארץ והעילה לראיין אותה היתה מוצדקת, ואילו אסתר פולארד חוזרת על אותם טקסטים קשים, שיוצרים אי נוחות נוכח ההתנהלות הישראלית בפרשה, אבל את הדברים האלה אנחנו שומעים כבר זמן רב. אפשר היה לעורר קצת את הראיון אם אסתר היתה נשאלת על אן וההתפחויות האחרונות בעניינה, ואפילו איך ג'ונתן הגיב. כל זה נשאר מחוץ לראיון.

כתבת השער הנרחבת של מרדכי חיימוביץ התבססה בעיקר על תמונות ממצלמתו האישית של מוריץ לוי, מהרוגי אסון האוטובוס בכרמל שתיעד את חבריו לקורס סוהרי השב"ס. המצלמה הועברה על ידי לוי לאחד מחבריו שיצא לחופשה לפני האסון וכך שרדו התמונות, וב"סופשבוע" זכו בכתבה מרגשת שהצליחה גם לחדש חודש אחרי האסון.

אין ספק שהיה כיף לראות את אנג'לינה ג'ולי בשער "7 לילות" ולקרוא קצת על בראד, גידול הילדים ומשפטים כמו "יופי הוא לחיות ביושר ולהרגיש נוח עם עצמך". רגע, רשמנו על פתק.

אבל הראיון של רז שכניק עם חיים סלוצקי (שבת זוגו לחיים ולעסקים דרי שי תורמת כמה תובנות משלה ברקע) היה קצת יותר מציאותי, יותר מהביצה שלנו ולכן יותר מסקרן. הרבה יצרים וסגירת חשבונות עפו בראיון הזה. סלוצקי מעיד על עצמו שהוא "אומר את הכל בפנים" ואת זה אי אפשר לקחת לו.

אורלי וילנאי, שהפיצה לטענת סלוצקי את החשדות כי הוא עומד מאחורי תקיפת מנכ"ל קשת אבי ניר (סלוצקי אף נחקר באזהרה במשטרה בנושא), מקבלת ממנו המלצה לפרוש מהמקצוע. גיא פינס זוכה לתואר "מגלומן" ולשלל מחמאות נוספות על רקע הסכסוך בין השניים שהביא לעריקתו של פינס לערוץ 10 מהוט. פינס מצידו מחזיר בתגובה לוחמנית שמבהירה כמה דם רע זורם שם. סלוצקי גם מתייחס להתערבותו בניסיון לפרק את חברת החדשות של ערוץ 2, בהחלטתו של גדי סוקניק להנחות את הפוליגרף (שוב פעם הנושא החבוט הזה) וכמובן במערכת היחסים שלו עם שלמה ארצי.

בנושא של ארצי, הגיעה הנחת החבר בנושאים קצת יותר קשים, כמו כישלון אלבומי האולפן האחרונים שלו. היה עדיף לשאול אותו איך מתאוששים מאלבומים כמו "צימאון" ו"שפויים" והאם האלבום החדש צפוי לאותו גורל? אולי משהו על אותו דואט מפומפם עם אריק איינשטיין? אבל כשזה מגיע לארצי אין לידיעות מה לדאוג - התשובות יהיו אצלם ממילא בקמפיין צאת האלבום.

נבו זיו הביא תיעוד מזירת ההופעות של עומר אדם, שכנראה ייזכר תמיד כזה ששיקר לגבי גילו ב"כוכב נולד" ולכן הודח מהתחרות. אבל מסתבר שהבחור כוכב רציני, והעובדה שנמלט מציפורני "טדי הפקות" ו"קשת" בוודאי לא הפריעה לו לקבל כתבה אוהדת (בצירוף ביקורת דיסק מפרגנת של יהודה נוריאל). אבל אדם הוא למעשה שחקן משני בכתבה שהיא מעין מסמך תיעודי של זיו על עולם מוזיקה שלם והשחקנים שמרכיבים אותו.

לעומת הפרויקט הלעוס, הארכאי והטרחני של "תרבות מעריב" ו-88FM, שוב "7 לילות" יוצאים הצעירים המגניבים שכותבים על ג'ון סטיוארט, אנג'לינה ג'ולי, עומר אדם ודברים שקורים יחסית עכשיו, לעומת "תרבות מעריב" שהחליטו שתחילת שנה אזרחית זה זמן טוב לרשימה שקובעת שעשרת אלבומי הבכורה הגדולים אי פעם יצאו בשנות ה-60, כלומר אלבום הבכורה המשמעותי האחרון למוזיקה ברמה של טופ-10 יצא לפני יותר מ-40 שנים. אכן, רלוונטיים. האלבום הראשון משנות ה-2000 ברשימה הוא במקום ה-20 והוא של נורה ג'ונס. לקרוא כדי להאמין.

העובדה שעל רבים מהטקסטים חתומים עורכי התחנה, כלומר לא בהכרח כותבים, לא מצדיקה את כמויות הטקסט המיושן ונטול ההשראה שהודפס בגיליון המיוחד הזה. בשביל זה יש עורכים.

קשה להבין מה עבר על העורכים בהארץ שהחליטו ליזום ככה סתם כאילו כלום את המוסף המיוחד עם הפרוייקט נטול המעוף "איפה הם היום?". למוספים מהסוג הזה אנחנו רגילים רק בתקופת החגים היהודית שבה כמות מוספי החג וסוף השבוע מחייבת פרוייקטים מהסוג הזה. כבר לא מעט זמן מעטרים את שער המוסף פרויקטים מיוחדים. לא ברור אם מדובר בחולשה ביצירת סיפורים עיתונאייחם של ממש לקדם או בבחירה מגזינית פוסט מודרניסטית.

למוסף של יום שישי האחרון אין הצדקה (השנה האזרחית החדשה היא תירוץ קלוש), בפרט שכמה מהדמויות שנבחרו לככב בו עוררו תימהון האם הכותבים והעורכים חיו פה בעשור האחרון. דן אבי יצחק למשל הוא אחד המרואיינים הראשונים שמופיעים לכל תחקירנית מתחילה כשמחפשים מומחה משפטי. הוא מתראיין בתדירות גבוהה ברדיו ובטלוויזיה, ולכן הבחירה להציב אותו בראש המוסף תמוהה.

בעיה נוספת שהתגלתה במוסף המיוחד הייתה שבמוסף ירו הרבה תחמושת שיכלו לשמור לסופי שבוע קרים. כמה מהבחירות הטובות נאלצו להדחס לפורמט הקצר יחסית שהכתיב המוסף, בעוד שברגיל הן יכלו לפרנס עוד כמה עמודים. למשל, החזרה לחיילים שצולמו שוברים ידיים ורגליים בראשית האינתיפאדה הראשונה או סתם מקרים מעוררי סקרנות כמו נרי אבנרי, אידה נודל, איטו אבירם, בעז תורג'מן וחנאן עשראווי לעומת אנקדוטות בלבד כמו דודו זכאי, האחים והאחיות, נטע וייסמן, מאיר רמז, ניר שלמון או ג'ק צימרמן.

@@@"עינב גלילי היא מרואיינת מקורית ומרעננת הרבה יותר ממה שהצליחו להוציא ממנה בכתבת השער של "גלריה שישי", מיחזור ציטוטים ושנינויות שכבר קראנו מאה פעם.
@@@ נדיבות של מנצחים. ב"ישראל שישבת" כתבה על תערוכה ובה יוצגו הקריקטורות שעשו את 2010, ביניהן גם כמה עם קרדיט מלא ל"ידיעות אחרונות". אגב, העניין הזה עם "יוק" עובד כשמלטה מגיעה קודם. עם טורקיה, לא ממש
@@@האם ציפי לבני חתמה בלעדיות ב"מעריב"? הספד על אהובה תומר לפני חודש, טור על הרשעת קצב בשישי האחרון. בשביל "מעריב" נקווה שלבני תזכור מי הלך איתה במדבר האופוזיציוני אם תהיה ראש ממשלה.
@@@נחום ברנע ממשיך במסע הביקורים אצל משפחות חללי אסון השריפה בכרמל. ביבי לא בא, ביבי גם לא מתקשר.
@@@ שי גולדן, אין דבר סחי יותר מלחשוב שהיפסטרים מעשנים נרגילה.

מחדר האמבטיה שלו לפיד מספיק וידוי מדהים / הוא פשוט לא מסוגל להתקלח במים קרים

כיבוי הבוילר היא תכונה משותפת לנשים שסביבו / זה מצריך את יאיר לצאת מהמקלחת בזעם כשמגבת בלבד לגופו

על הדרך הוא סוגר חשבון עם זוג חברים בלתי נסבלים / רק בחייאת אורי וריקי, תלמדו אותו להשתמש בטיימר לפני שאתם עפים לו מהחיים