מדור סוף

זה באמת לא קורה כל יום – מעריב מוביל, ידיעות אחרונות נגרר אחריו. הראיון הבלעדי שהשיגה שרי מקובר בליקוב עם א' ממשרד התחבורה גרם, כנראה, לאובדן עשתונות קל ברחוב מוזס.

ביום שלישי הופיע בעמוד הראשון של מעריב טיזר לראיון, כשבמקביל, בצעד די תמוה, נמרחו על השער של "ידיעות" ציטוטים של א' ממשרד התיירות, מתוך, תחזיקו חזק, "לאשה". בשישי, בניסיון נוסף להציב קונטרה להישג של "סופשבוע", מצאו ב-"ידיעות" ראיון מה-ג'ואיש כרוניקל", הפעם עם אותה א' של מעריב. הקרדיט ניתן רק בעמודי העיתון הפנימיים ולא בעמוד השער.

באופן מוזר, בחרו ב"ידיעות" לנקוט באותו פתרון של מעריב, בכך שטישטשו את חלק פניה התחתון והותירו את עינייה של א' גלויות. אם נמצא הפתרון המוסכם לקורבנות הטרדה מינית שלא נכללו בכתב האישום, ומכאן שכלי התקשורת לא מחויבים לטשטש את פניהן ופרטיהן האישיים, שני העיתונים יוציאו הודעה מסודרת, בסגנון עליית מחיר העיתון?

הראיון עם א' ממשרד התחבורה בסופשבוע מעריב זכה לעיגול "בלעדי" המתבקש, למרות ניסיון הטירפוד של "ידיעות", שם זכה הראיון לכיתוב "מיוחד". הסיפורים בשני הראיונות דומים, אבל הראיון ב"סופשבוע" מקיף ומעמיק יותר, לא מפתיע בהתחשב במיקום שבו הוצבו שני הראיונות בעיתונים.

בנוסף, ראיון עם דורית כהן, אלמנתו של אבי ז"ל, (שכבר הופיעה על שער 24 של ידיעות) בשעה שהבן תמיר שנחשף יותר בכל התקופה, מככב ב"מוסף לשבת" של ידיעות וב"אולפן שישי" בערוץ 2. ראיון עם יובל בנו של עוזי יאירי ז"ל, שלמרות שכבר רואיין בעבר בנושא, התערוכה החדשה שלו בה חזר לזירת המוות של אביו במלון סבוי והתמקד ביעודו המקורי של המלון (אכסניה למפגשים עם זונות) מצדיקה את הראיון המעניין. כולנו סאקרים של סיפורי גבורה, וזה אחד הטובים שבהם.

בנוסף, טורו האישי של ליאור דיין זוכה להפנייה מוצדקת בשער המוסף. גם קוראי מעריב שלא מצויים בנעשה בביצת בראסרי-שדרות רוטשילד בוודאי נהנו להציץ לטורו הלא מאוד מתוחכם של דיין שנכנס בקטנה פחות או יותר בכל יושבי הקנטינה ונכנס בגדולה בשלומי שבן שלטענתו הוא הכל חוץ מחבר. סערת הביצה הרוחשת הזו הייתה שווה רק כדי לתקוע מחט קטנה בבלון המתפקע לריק של שוכני ה"קנטינה". לפחות דיין התוודע לרנדי ניומן בזכות שבן. גם זה משהו.

כתבת השער של "7 ימים", באופן מוזר, אקטואלית מתמיד ובו בזמן מפוספסת. דני רוזן, בן זוגה לחיים של אהובה תומר ז"ל בראיון אישי ולוחמני מציג את עיקרי התביעה שלו נגד מדינת ישראל והשר ישי. מצד שני, רוזן הפך לאחד מגיבורי השבוע אחרי שהמוסף נסגר, עם ההתפרצות בטקס הזכרון לנספים באסון הכרמל. לאור העובדה שרוזן דיבר מאז האירוע ללא הפסקה, "ידיעות" יצאו ניזוקים. ב-7 ימים כנראה לא העריכו שדני רוזן יעורר מהומה כה קשה בטקס הזיכרון והלכו על "פרסום ראשון" בעניין התביעה שלו נגד המדינה, יומיים אחרי שכל המדינה למדה להכיר את האיש שסילק את אלי ישי מהחדר.

הבחירה ברוזן לשער תותיר את עובד הרכבת חושף השחיתויות עם מחמאות, אבל ככל הנראה בלי ההדהוד שהתחקיר בעניינו אמור ליצור כשמדובר בהאשמה שמשטרת ישראל שתלה סמים בביתו של אדם תמים.

ב"ישראל שישבת" גיליון אסונות שמזכיר את "פוקוס" של רפי גינת. כתבה על השריפה ברכבת שטוענת כי התקלה שארעה רחוקה מלהיות חד פעמית, מגובה בראיון עם שני הלוחמים שגילו תושיה ומנעו אסון כבד. בהמשך, כתבה על המחסור במרכזים לטיפול בנפגעי כוויות.

בכלל לפי כמות הכתבות על רכבת ישראל בכל עיתוני סוף השבוע ("7 ימים" על השחיתויות ברכבת ישראל, "הארץ השבוע" במסע לא מרנין על הפסים) נראה שמישהו החליט להתלבש עליהם חזק. נוצרה תחושה ממעבר על העיתונים שנסיעה ברכבת היא מתכון בטוח לעתידות. משהו לא טוב יקרה לך ב-2011.

ההחלטה החכמה של עורכי "מוסף הארץ" לעבות את הכתבה של ירון פריד מהסט של ג'ון סטיוארט לפרוייקט מורחב ובו מספר טורים אישיים לא אכזבה, ולו מהסיבה שהכתבה של פריד הייתה ניסיון די מאולץ לפוצץ את הבלון הלוהט של התקופה. על מקומו המרכזי של המגיש האמריקני בתרבות הפופולרית לא ניתן לערער ולכן מיקומו בשער המוסף מוצדק.

הטור המצוין של יונית לוי עורר תחושת צער על כך שמגישת החדשות הלאומית לא כותבת יותר, אבל יותר מזה לא היה ברור מהטור האם יונית לוי למעשה כותבת על עצמה. בשבוע שבו מוקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת מימונם של ארגוני זכויות האדם, הבחירה של לוי לכתוב על סטיוארט ואד מורו באותה נשימה היא הרבה יותר מרמז. בכל מקרה, פרט לעניין סטיוארט, שממה ושיממון.

שלושה שבועות בן כספית לא התייחס לישראל היום. ובכן, הוא אגר הרבה זעם בזמן הזה. בטורו השבועי ב"מוסף לשבת" הוא מקדיש פסקאות נרחבות לעיתון הנפוץ במדינה, כולל מתקפה ישירה על דן מרגלית, הפרשן הבכיר של העיתון. כספית משתוממם על מרגלית שכתב בעקבות מחאת המשפחות השכולות בטקס הזיכרון בכרמל כי בני המשפחות "אינם רשאים לעשות ככל העולה על רוחם". מה היה קורה אם היה מדובר בראש ממשלה ששמו אולמרט ובמשפחות הרוגי מלחמת לבנון? האם גם אז היה כותב מרגלית כך? עבור כספית התשובה ברורה ואף מביא סימוכין לכך.

מבחינת כספית, מרגלית "השכיר את עצמו לבטאון שהופך בדיעבד את 'פראבדה' לגרסה רוסית של ה'ניו יורק טיימס'". מי זוכר שהשניים היו ממובילי קמפיין "איפה הבושה?" לפני מספר שנים. כמובן שגם העיתון עצמו זוכה לשלל כינויים שכספית כבר נוטה למחזר: "אסופת נייר המכונה עיתון", "חומר תעמולה זול, מביש" וכו'.

בילי מוסקונה לרמן, שניצלה כנראה את העדרותו של קלמן ליבסקינד, התחפשה לגדעון לוי ונסעה לביתה של ג'וואהר אבו רחמה, המפגינה מבילעין שנהרגה בסוף השבוע שעבר. כבר הרבה זמן שבמעריב לא הריחו את הגדה המערבית מהצד הפלשתיני. ואפילו אמנון דנקנר חרג השבוע ממנהגו לאור גלי הגזענות והרדיפה הפוליטיים ובמקום לפרסם עוד סיפור, הוא בוחר לכתוב טור פוליטי תחת הכותרת "אני מתבייש" וזוכה להפנייה בעמודו הראשי של העיתון.

אצל בן דרור ימיני, עסקים כרגיל. בעצם, לא בטוח. לדידו של ימיני, העובדה שמוסי רז השתתף בהפגנה מול משרד הביטחון למחרת מותה של אבו רחמה מבילעין, מספיקה כדי להכריז כי מרצ הופכת אנטי ציונית. העניין הפעוט הזה שרז הוכה ונעצר באותה הפגנה לא זוכה לאזכור. מכה קלה בכנף. כגיבוי לטענה שלו, ימיני מצרף שני פרמטרים חותכים – ג'ומס הציוני והשקול פורש, זהבה גלאון, שבדרך חזרה לכנסת, הצטרפה ליוזמת חקיקה לאישור זכות שיבה לזוגות נשואים. תעשיית השקרים, פנים רבות לה, מסתבר. זו כנראה התשובה לשאלה המתנוססת על שער המוסף, "לאן אנחנו הולכים".

ב"מוסף לשבת" של ידיעות נחום ברנע טופח לעצמו על השכם. ברנע, שליווה מאז השריפה בכרמל את המשפחות מציין כי הוא חזה שעצרת הזיכרון מתקיימת מוקדם מדי נוכח השאלות והביקורת הקשה שעדיין מקננת בקרב המשפחות. אבל השבוע ברנע מרשה לעצמו לעשות רק מה, אהממ, שנחום ברנע מרשה לעצמו.

דבריו של ברנע על השבוע האחרון בכנסת ישראל היו חזקים ומדויקים, והדגישו את הצורך בטור שכזה גם בעידן האינטרנט שמדווח על הדברים בזמן אמת. אלא שבסופו, שוב השתחרר לו הברנע, והוא כותב שלמעשה הוא מקווה שיוגש כתב אישום נגד איווט ליברמן. עם כל הכבוד למפעלות ברנע כעיתונאי וחתן פרס ישראל, פובליציסט ברמתו לא יכול לכתוב דברים כאלו, ועוד לא בשם עובדות החקירה אלא בגלל פועלו הפרלמנטרי של ליברמן.

אבל גם זה עוד לא העניין הבולט בכפולה של בכיר בניה של משפחת ידיעות אחרונות. ברנע מתייחס למאמר שכתבה מרב מיכאלי ב"הארץ" בעקבות הרשעת קצב ובו ביקשה שיפסיקו להתייחס לנשים כאל אובייקט מיני ומתאר תמונה של פוליטיקאית, שאת שמה הוא לא כותב, שצולמה לפני מספר שנים ערב ההצבעה בפרימרייז למפלגת העבודה עורכת צעדת בוקר בחוף הים. עבורו מדובר בתמונה שכל כולה משדרת מיניות והוא תוהה מי אשם בכך שהפוליטיקאית הוצגה באופן הזה? יש לו כמה הסברים, פרט לחוסר החיבה שהוא רוחש לח"כ שלי יחימוביץ', אותה אחת שמצולמת בתמונה המדוברת. במהלך השבת העלתה יחימוביץ' תגובה ארוכה וחריפה באתר שלה. כמו שאמר היהודי היקר עלי ג'י, אינאף סד.

לפעמים יש דבר כזה, גליון טוב מדי, לפחות מבחינת החומרים. 7 לילות הפגיזו השבוע עם שלושה שמות, שכל אחד מהם שווה שער בפני עצמו (צביקה פיק, ג'וני דפ, דיוויד לינץ'), שתי כתבות מגזין סבירות (מנחי ערוץ הילדים ואיך להיות סטנדאפיסט) ועוד שתי כתבות עם חומרים טובים מחו"ל (משפחה מודרנית וסופיאן סטיבנס), מבלי להזכיר את רוברט קראמב במדור הספרות. לחובבי התרבות, מדובר בגיליון אפילו עמוס מדי, בוודאי מול אוזלת היד של המתחרים מ-"תרבות מעריב", "גלריה שישי" ובוודאי מ-"ישראל היום".

הטיפול בחומרים היה מעט מאכזב: ג'וני דפ ראוי למקום גדול בהרבה, בוודאי אם אתם הישראלים היחידים שמראיינים אותו, כשאפשר לדחות את כתבת ערוץ הילדים בשבוע - ממילא, כמו שאתם אומרים, איש לא זוכר אותם. הראיון עם דיוויד לינץ' היה מעט מגוחך, הן בשל טירוף המדיטציה שנתקף הבמאי והן בגלל לעגנותו של עדי גולד.

כתבת מנחי ערוץ הילדים ניחנה באיזשהו התקף אמוק להוכחת הטענה שהכתבה יצאה איתה לדרך, עם רגל חזקה מדי על הגז - מיילי סיירוס למשל, היא עדיין תאגיד המגלגל מיליונים למרות תקרית הבאנג, דנה דבורין היא אימפריה של קלטות ילדים ולא רק "נראתה לאחרונה ב'רוקדים עם כוכבים'". גם לא ברור מדוע לא הובאו דבריהם של עודד מנשה או דבורין בכתבה, או לפחות צוין שהם סירבו להגיב. חבל גם שלא הובאו תגובות מערוץ הילדים עצמו. לזכותו של העיתון ייאמר שהוא טיפל בבעיה של ערוץ המשדר הפקות מקור בלעדיות של HOT, שחולקת בעלים עם ידיעות אחרונות ונכנס בו כאילו מדובר ב-"ישראל היום".

הראיון של רז שכניק עם צביקה פיק היה טוב מאד ונגע בכל הנקודות השוות. פיק סיפק את הסחורה על ענייני "כוכב נולד" וגם על קריירת הסולו הכושלת שלו בשנים האחרונות. מבחינת העיתון, לא ברור מדוע נלקחו תגובות רק מגל אוחובסקי וממנהלה של מרגול ולא מטדי הפקות וקשת על הדברים הקשים שנאמרו עליהם ועל צביקה הדר. לקהל הרחב זה אולי לא שינה, אבל מבחינה אתית, חבל שהטענות של פיק הועמדו בחלל ריק.

ב"תרבות מעריב" השיגו ראיון עם דרור מוהר (מי?), סאונדמן שעבד עם כ-ו-ל-ם (אה), השחקנית נלי תגר (מי?!) ויו"ר איגוד הברים והמועדונים רונן מיילי שאפילו במקומוני תל אביב אף אחד כבר לא היה נותן לו כפולה. פרובינצאילי זה הכי אחי. לפחות בועז כהן בטור הפותח של המוסף, סיפק טקסט מעניין על יוסף שילוח ז"ל.

בגלריה שישי אחרי כמה גליונות רלוונטים, חוזרים לסורם עם עוד גיליון שגומרים לדפדף בו תוך שלוש דקות וגם אותן היה עדיף להעביר בראיון נטול עניין או שפיצים עם אוהד אשכנזי, מנהל קומדי סנטרל הישראלי שעלה השבוע לאוויר.

@@@מכתביו של אריאל שרון מתקופת סיום תפקידו כמח"ט הצנחנים שפורסמו על ידי אמיר אורן ב"הארץ השבוע" הוכיחו שאת יום השנה החמישי לנפילתו למשכב של ראש הממשלה לשעבר אפשר לציין בדרך מקורית.
@@@ איזה כיף לגון בן ארי: גם סופר וגם עיתונאי של 7 לילות, כך שאי אפשר להפעיל את הסיירת ושולחים אותו לראיון נוח ב-7 ימים, בו ברור שאין לאיש עניין. ממנו לא יוציאו שהוא תומך ברצח מפגרים ואנסים, כפי שעלה מראיון שעשה בן ארי עם הסופר אמיר צולנג ב-7 לילות.
@@@ד"ש מ-2002. עמירה הס בעמוד הראשון של הארץ ביום שישי כמו בימים הטובים. הפעם לטובת תמליל עדות מוקלטת של הטייס שהפציץ את סלאח שחאדה ובני משפחתו בחיסול המפורסם ההוא.
@@@דניאל פרידמן, שר המשפטים לשעבר לא מחמיץ הזדמנות. בטור פרשנות ב"מוסף לשבת" על הרשעת קצב הוא מוצא לנכון להיכנס אישית בנשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש על התנהלותה לאורך כל הפרשה.
@@@ אלון עידן ב"מוסף הארץ" בטור הביקורת הכי משמעותי שנכתב עד עתה על פרשת קצב.
@@@ דורון רוזנבלום ויואל מרקוס חזרו יחד מהחופש. לפחות הבאתם שוקולדים לחבר'ה?

לפיד רוצה שהבת שלו תינשא ליהודי / לא מגזענות חלילה, זה רק בגלל שאנחנו עם כל כך ייחודי

כללי הנימוס בחברה הישראלית בתהליך של כרסום / ומכתב הרבניות מוטעה לא בגלל התוכן, אלא בגלל הפרסום

אנשים לא עושים הפרדה בין ציבורי לפרטי ואומרים דעתם בגלוי / בקרוב גם ראש הממשלה הבא יבין שדעות זה לא עניין חסוי