ריסון עכשיו

למה בכלל פניתם כדי לראיין את הרוצח של דוד שלי? ואם כבר בקשתם ראיון עם הרוצח, מדוע אתם מלאים אותנו ב"התחבטויותיכם" ? כדי "ללכת עם ולהרגיש בלי"? כדי לבשם את המרחב הציבורי ולטשטש את הריח הרע שעולה מהראיון? הייתם יכולים פשוט לא לפרסם.

כמעט שבוע עבר מאז הפרסום המקדים בעיתון מעריב ומאז קודם אותו ראיון גם בחדשות ערוץ 2. ובסוף השבוע הפרסום המלא. רוצח שמח ומלא גאווה. בעיניו האשמים האמיתיים הם הנרצח אמיל והשמאל כולו. אין ספק חרטה אמיתית. שתי במות גדולות נפרסו לרגליו של הרוצח. זה באמת תפקידה של תקשורת? זה פרסום הכרחי?

לא היה שום ערך חדשותי בדבריו של הרוצח, לא נאמר כל חדש. ההתבטאויות הן אותן התבטאויות כבר שנים. ערך חדשותי היה להתבטאויות של הרוצח בדיון האחרון בוועדת השחרורים (הן היו מסיתות ותוקפניות עוד הרבה יותר). אולי אז, אם הייתם מפרסמים, היה ברור לכולם מדוע הפרקליטות וועדות השחרורים לא אפשרו לרוצח להשתחרר, שנייה אחת לפני תום המועד שנקצב לו. אבל זה היה מצריך עבודה עיתונאית של ממש, ותודו על האמת, זו כלל לא הייתה כוונתכם.

רציתם סנסציה, דרמטיזציה וריגוש, רייטינג. העדפתם את ההתייחסות הרגשית על חשבון זו התבונית, החדשותית, הציבורית, החברתית. אז אנא, חיסכו מאיתנו את התחבטויותיכם.

שיחת טלפון מגלי צה"ל העירה אותי בבוקר יום שלישי בשבוע שעבר. נשאלתי אם אני מעוניינת להגיב לדברים שפורסמו בעיתון, מששאלתי על מה מדובר נעניתי כי פורסם ראיון עם הרוצח של דודי, שבו נאמרות מילים קשות. נשאלתי אם אני מעוניינת שיקריאו לי חלקים, ביקשתי לקרוא את הראיון במלואו. קראתי. בערב, עוד לפני שהתאוששתי, הסתבר שניתנה לרוצח במה נוספת - במהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2. תגובת משפחת הקורבן לא נדרשה, נזכרו בנו רק שעות לאחר שידור הכתבה.

לנו, משפחת הקורבן אין את האופציה להתנתק. לא, כבר לא יכולתי לסגור את הטלוויזיה. ולא, לא באמת היה ביכולתי להימנע מקריאת הראיון המלא. הפעם לא. כפיתם את זה עלי, כפיתם את זה עלינו.

ב-2008 גנזו חברות החדשות של ערוצים 2 ו-10 ראיון עם רוצחו של ראש הממשלה. גם אז קברניטי החברה חשבו ש"ראוי" לשדר את החומרים, אולם סערה ציבורית עזה שהתחוללה, בעקבות פרסום אודות שידור עתידי של הראיון, גרמה להם להימלך בדעתם. הפעם חסמתם את האפשרות הזו. גזלתם מאתנו את האפשרות לומר לא ולסרב. החלטתם לכפות עלינו לראות ולשמוע את הדברים. נתתם לתחרות להטריף מחשבותיכם ולשיקולי רייטינג להובילכם. חטאתם לתפקידם ולאחריותכם הציבורית.

אמיל שילם בחייו על היותו אידיאליסט. והרוצח? הוא כבר שילם את חובו לחברה. הוא משוחרר, תאב חיים, לא מתחרט על כלום. להפך, הוא משוכנע שמקומו בהיסטוריה מובטח. ומדוע יחשוב אחרת? עובדה, גופי התקשורת נלחמים על הזכות לראיין אותו.

השאלה אם לפרסם או לא לפרסם ראיון מקיף שעורך מראיין קשוב עם רוצח שריצה את מאסרו, ראיון הכולל פרסום חינם ולגיטימציה מסוימת לרוצח, היא שאלה מורכבת שכנראה ראויה לדיון. אם שואלים את האדם הסביר, התשובה קרוב לוודאי תהיה שלילית, אך התקשורת הישראלית, על כתביה, עורכיה וערכיה, בנויה אחרת. אם במעריב ובחדשות ערוץ 2 התקיים דיון שכזה, הרי שהוא הסתיים בלא כלום.

מזל שרוחות שינוי ומהפכה מציפים את המדינה ואף אחד לא באמת מעוניין בסנסציות לא רלוונטיות. זה עדיין לא מסיר מכם את האחריות לבחירותיכם כעיתונאים וכבני אדם.