מודי בראון: "שיטת השקשוקה עובדת גם בנבאדה וגם בבית הוורד"

"הבעיה נוצרה לא כשאמצעי התקשורת הפכו לנחלתם של בעלי ההון, אלא כשבעלי הון הבינו שהיכולת שלהם לחולל את האג'נדה שלהם נבנית לא רק מעמודי הפובליציסטיקה, אלא גם בחדשות, היכולת הזו השחיתה גם את השיח הציבורי", כך אמרה העיתונאית ומגישת "עובדה" אילנה דיין בדיון בנושא "תקשורת בעידן של טייקונים" שהתקיים במסגרת הקונגרס החברתי הראשון ביפו.

לדברים התייחס גם עורך ומייסד דה מרקר גיא רולניק: "ההשפעה האדירה של קומץ שחקני המועדון שיש להם חבורת פיננסיות וריאליות - ההשפעה שלהם קיימת גם בלי שהם צריכים לקנות עיתון. זה נובע מזה שמדובר במועדון מאוד קטן שמחזיק חלק אדיר מהמשק וכל עיתונאי בכיר יודע איזה מועדון מקיף אותו ויודע להיזהר מהדברים האלה".

מנחה הדיון מודי בראון התייחס לרכישת מעריב על ידי תאגיד IDB ואמר: "מציאות שבה מעריב בוחר בין סגירה או טייקוניות, מוטב לכולנו שיבחר בדנקנר".

הדיון עסק כצפוי בהרחבה בהתנצלות ששידר ערוץ 10 בפני מו"ל ישראל היום, שלדון אדלסון, מודי בראון אמר: "אחרי הפגנות הענק והזעם הציבורי חסר התקדים שעלה גם נגד הטייקונים, עלה אחד מהם על הבמה ואמר שעסקים כרגיל ושיטת השקשוקה קיימת גם בנבאדה וגם בבית הוורד. ומה תעשו? לא תקנו את העיתון? הוא ממילא ממחולק בחינם".
גיא רולניק אמר: "כל מי שמצוי ושרוי בדברים האלה יודע שזה פשוט אירוע שיצא החוצה מכל מיני סיבות. דברים כאלה קורים כל הזמן בנושאים הרבה יותר משמעותיים והם לא נגמרים ככה. אל תסתכלו על האירוע הזה כאל נקודה קריטית יש כל הזמן אירועים משמעותיים כאלה ומי שיודע לקרוא עיתונים יכול לזהות דברים כאלה".

אילנה דיין, שמאחוריה פרשת התחקיר על חברת התעופה ישראייר ולפניה הדיון בבית המשפט העליון בערעור שהגישה "עובדה" על פסק הדין בתביעה שהגיש נגדה סרן ר' אמרה: "מה שקרה בערוץ 10 זה עווית. גם אני חוויתי כזאת עווית פעם אחת אבל זו לא הרוטינה. זה כן הרוטינה ושגרת יומם של העיתונאים בעיתונות הכתובה, בחלקים ממנה. המשכתב הצעיר שעובר לידו העורך או המו"ל והוא מבין פתאום שאת הכותרת שרצה לנסח בצורה החדשותית הברורה אולי כדאי שינסח אחרת מקבל את זה כמובן מאליו. אולי הקיץ הזה שינה את זה, שלא חייבים לקחת כמובן מאליו שאפשר אחרת".

וותיק העיתונאים בדיון, חיים יבין ניסה להפגין אופטימיות: "המצב לא כל כך נורא, כולל שלדון. וכולל התקרית אילנה שהיתה מסביב לסיפור שלך. וכולל עשרות שנים של מאבק על חופש הביטוי. העם הזה הוא לא עם של שפנים ברגע שמשהו קורה, משהו, שומו שמיים. שלדון דרש התנצלות, כולם מתרגשים ומתפטרים. היו ימים שגם אסור היה להגיד וילנר או בגין ברדיו. עשינו את המלחמות האלה.

"המצב הוא לא הרה אסון. המדיום הטלוויזיוני ואני בטוח שגם העיתונות זה מדיום טייקוני. בלי כסף אי אפשר לעשות טלוויזיה. מאיפה ניקח את הכסף? חווינו את זה בערוץ הראשון. ניקח את האגרה, נקים מנגנון ענק שכל החברה והאוהלים יהיו במועצת הערוץ. זה לא עובד, הביא אותנו לעברי פי פחת. התוצאה בסופו של גלגול היתה התקשורת המסחרית, אין מנוס מזה זה הרע במיעוטו".

אילנה דיין קראה לסולידריות בקרב העיתונאים: "מה שאנחנו צריכים זה לעמוד מנגד ולהגיד לאנשים שמחזיקים את התעשייה הזו, את העיתון הזה: אתם לא מוכרים פיצה או פלאפל. ההכרה של האיש שמחזיק במניות של הגוף שאני אוחזת בו חייבת להיות שהוא מחזיק בידיו משאב ציבורי. השיח הציבורי הוא המשאב הציבורי ולדעתי כרגע זה לא ברור להם. אנחנו חייבים ללכד ולעמוד עם אמירה ברורה וסולידרית ולהגיד אנחנו כאן".