לכאורה, לא צצה בשנים האחרונות טענה חדשה שמחזקת את הקריאה לסגור את גלי צה"ל. אין צורך בטענה כזו: לא, גם בשנת 2010 אין הסבר הגיוני לאבסורד שבו תחנת רדיו כפופה לצבא ההגנה לישראל ולמשרד הביטחון, פועלת מכספי ציבור, משתמשת בכוח אדם זול ואיכותי בשיא כושרו, משלמת משכורת לכוכבים הגדולים ביותר בשוק וגם טוענת שעצם קיומה מהווה צל"ש לדמוקרטיה הישראלית. בעצם, ישנו חידוש אחד: דובר צה"ל, שהוא אחד הדומיננטיים בכל הזמנים, היה מפקד גלי צה"ל לפני שמונה לתפקידו הנוכחי. כשהתקשר במסגרת תפקידו למערכות התקשורת כדי להשפיע על ניסוח כותרות, הוא מצא שם את בוגרי התחנה. כשהתקשר לגל"צ, מצא שם את פקודיו עד זה לא כבר. אכן, חגיגה לדמוקרטיה.
אך גם אם אין חדש בטענות, מציפות מחדש חגיגות ה-60 לתחנה, בהן עוסק גם אתר זה, את הסלידה והדחייה מהקונספט ההרסני. סדרת הכתבות הנוסטלגיות והמשבחות לתחנה, בין השאר בראיון של מפקדה יצחק טוניק למוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות וכמובן בפינת הטפיחה על השכם ב"אולפן שישי" של יאיר לפיד, היא סטירה מצלצלת בפניה של הדמוקרטיה הישראלית, שמחייבת את העלאת אותן טענות שוב ושוב. בחסות החגיגות אפשר לשכוח שאנחנו חוגגים עוול מתמשך.
למעשה, אפילו אילנה דיין, שהשתפכה על אהבתה לבניין המתפורר ביפו (שאגב, שווה הרבה מאד כסף שאולי חסר לצה"ל ושיכול לרדת מאיתנו, פשוטי העם), שכחה שאמרה לעיתון העיר שכנראה לעולם לא תהיה אישה מפקדת לגלי צה"ל. היא גם מעדיפה להדחיק שהעצמאות היחסית של גלי צה"ל היא פסאדה, שמאחוריה מסתתרת החלטה מודעת של הצבא להשתמש בתחנת הרדיו ככלי לשיפור תדמיתו ובהפיכתו לגוף לא מאיים ואזרחי. שוב, חגיגה לדמוקרטיה וגם לנאורות ולקדמה.
גלי צה"ל אינה תחנה נטולת הישגים וחשיבות, אך כל הישגיה הן עדות לעליבות המוסד התקשורתי בישראל: העובדה כי השדרה המרכזית של עולם התקשורת הישראלי בנויה מבוגריה היא סמל ליחס המזלזל בתפקיד העיתונאי בישראל ולאו דווקא לאותה מקצועיות בלתי מתפשרת לה טוענים מליצי היושר של התחנה. סנגוריה של התחנה מצביעים על היותה מופת לליברליזם, אבל למעשה ימיה החתרניים של גל"צ חלפו לפני שנים רבות. די להאזין לכמה דקות של הסתה והדחה ב"מילה האחרונה" כדי להבין שגם התחנה הצבאית התיישרה לפי הקו הלאומני שמושל כיום בכל התקשורת הישראלית.
אחרי סגירתה המיוחלת, את המוזיקה של גלגלצ נוכל למצוא בתחנות האזוריות ורזי ברקאי יוכל לשים נקודה במקום אחר (כשהאחרון קיבל הצעה להצטרף לרדיו של ארקדי גאידמק סירב איש הרדיו הוותיק בטענה שלא יסכים לעבוד עבור פוליטיקאי, בתגובה ששברה שיאים של חוסר מודעות עצמית). החיילים החביבים, לעומת זאת, יוכלו עם שחרורם לשלם כמה עשרות אלפי שקלים למכללה לתקשורת כדי להתמחות ברזי התחום במקום לזכות ביתרון לא הוגן על יוצאי צבא אחרים, שנאלצים לעבוד למחייתם במלצרות ובתדלוק.
ובדרך כלל, לאבא יהיה כסף. בניגוד לדיווח המסולף של אנשי התחנה, גם כיום קל יותר למצוא בנים ובנות של אנשי תרבות, רוח ופוליטיקה לצד צעירים שהתפרסמו בטרם גיוסם משרתים שירות חובה בתחנה הקטנטנה. כיום, התחנה אף מנצלת זאת לצרכיה. כך זכתה נכדתו של סשה ארגוב להגיש ספיישל במלאת 15 שנים למותו. אולי בקרוב, תגיש בתו של דויד גרוסמן, שכפי שפורסם הצטרפה גם היא לתחנה, ספיישל חגיגי לרגל צאת ספרו החדש.
עם זאת, בניגוד למקובל לחשוב, מרבית אנשי התחנה הנוכחיים לא יהפכו לכוכבים. כבר שנים ארוכות שגל"צ לא מייצרת כאלה. מי שלא התקבל לשורותיה יכול להתעודד מכך שארבעת עורכי העיתונים הגדולים ומנכ"ל חברת החדשות המובילה בישראל לא שירתו בגל"צ. איכשהו, בדרך פלא, הם למדו לעשות תקשורת גם בלי לגדול בבניין הטחוב ברחוב יהודה הימית.
אלא שגל"צ היא ליבו של קונסנזוס ישראלי, המקדש את המושג "מה שהיה הוא שיהיה". קיומה של התחנה מובטח, כיוון שבעיני הממסד המעוות היא אותה עדות מפוקפקת לחופש השיח הדמוקרטי בישראל. עגום מכך, בשנים הקרובות עתידים להתחזק הקולות הפרלמנטריים הקוראים להגבלת כוחה של התקשורת, וכך תתחזק גל"צ עוד יותר על חשבון מערכות חדשותיות שאינן כפופות בחוק לאהוד ברק.
לכן, סביר להניח שגם אם גלי צה"ל תמשיך להיות מופת של הדחקה וטשטוש ישראליים וסמל לשלטון הצבא בלב ליבה של המדינה, בחגיגות ה-80 של התחנה כבר לא תקראו מאמר הקורא לסגירתה. לא כי הסיבות ישתנו פשוט לא יהיה מי שיפרסם את הדברים.