ימיו ולילותיו של הילד במגרש המשחקים. הספד

צריך לפתוח דווקא בהתייחסות לפיל שעומד באמצע החדר. פיל שממדיו גדולים ושאת סימני טפיפות רגליו העצומות ניתן היה למצוא אתמול בכל רחבי הרשת בישראל: אמנון דנקנר היה אדם שנוי במחלוקת. "שנוי במחלוקת" אני כותב ואולי נכון להשתמש במילים פחות מכובסות – לאמנון דנקנר היו שונאים רבים, אויבים לא מעטים ומספר לא מבוטל של כאלה שראו עצמם קורבנותיו. מרבית הטינה שרכש בחייו שמורה לשתי אפיזודות מרכזיות ומתוקשרות בהם: הראשונה, אותה אוטוביוגרפיה מפורסמת שכתב על דן בן אמוץ, במהלך כתיבתה כרת גט כריתות עם הברנז'ה והמיליה החברתיים שלו, במחיר של חשיפת סוד שעד היום יהיה מי שיתייצב ויגדיר אותו "שקר"; השנייה, תקופתו הסוערת כעורך "מעריב", תקופה בה התנהל לא אחת כפיל (שוב פיל) בחנות חרסינה – זה אם ניתן להגדיר את "מעריב", ובכלל זה, מערכת עיתון, "חנות חרסינה".

הברנז'ה של העשור הקודם זוכרת לו בעיקר את חילופי המשמרות של הדור הוותיק של "מעריב" לטובת דור צעיר (היו שכינו אותם "נערי דנקנר"), לא פעם בסגנון שחטא לדרך בה רצוי שינהג אדם בחברו ושהחברה האנושית מקבלת כנאותה. "דנקנר האיום" הם כינו אותו. וכתבת התחקיר של גידי וייץ ב"הארץ" סיפרה על מעללים לא מעטים של אדם לא פשוט, כשהזכור בהם היה בוודאי עניין השלכת הנעליים על עורך או שניים.

אז הנה הזדמנות קטנה להעיד אמת במי שכבר אינו יכול לכתוב (טוב מכל אדם אחר) תגובה: הייתי מצוי בחדר שעה שדנקנר "השליך נעליים" על אחד העורכים. האמת הייתה שהוא שיחק כדורגל עם העורך, שנראה משועשע מאוד מהעניין, שעה שהנעל משמשת כדור. העורך ואמנון התחלפו בעמדם בשער (דלת הכניסה למשרדו המפורסם בקומה השנייה) ומטרת המשחק הייתה להבקיע שער באמצעות השלכת הנעל בתנועה חדה שתשחרר אותה מאחיזתה ברגל . משחק מטופש, כזה שקשה מאוד להצטיין בו, אבל בוודאי לא אקט משפיל. רחוק מדימוי היידוי והסקילה שנצרב בתודעת חלק מהקוראים, בדרך בה סיפורי פולקלור מעמיסים על עצמם חזקה של הפרזה והגזמה ומעצימים את הדגשים שתכליתם לשרת את כוונת המספר. הייתי שם והקול שעלה מהחדר היה קול של צחוק גדול, גם של אותו עורך וגם של דנקנר. התלוצצנו שלושתנו – לא מושפלים, לא מבוטלים בפני העורך בנורא, כי אם שותפים למשחק בו גם לכיוונו של דנקנר נבעטו נעליים. אחרי הכל, גם הוא עמד בשער. לא היה ספק לרגע שמדובר במשחק בו גברים מתיילדים, נוהגים כמטומטמים בדרך בה גברים לעתים נוהגים כשהם שרויים במחיצת עצמם.

אבל משחק ה"כדור נעל" נוהל כשברקע מתרמזות, תלויות, מניירות אחרות של דנקנר, טבולות בזיכרון מעשים, מילים, אקטים שהסבו עלבון על רקע מקצועי. מניירות לא עדינות ואיזו חריפות דנקנרית ושנינות וארסיות שרבים נפגעו ממנה. אחרי הכל, נסה להיקלע לדיאלוג עם האדם השנון, הידען, החריף והחכם ביותר שפגשת בימי חייך. נסה לשמוע תוכחה על עבודתך מאדם שכותב טוב ממך (בהרבה), שיודע הרבה (יותר) ממך על כל תחום כמעט, כולל תחום מומחיותך, ונראה אם תצא מהעניין בחיוך של הנאה או חבול ופגוע. קל וחומר כשמדובר בבוס שלך, אדם שמטבע הדברים אתה ניצב מולו בעמדת פגיעות ורגישות גדולה.

אז דנקנר, ישוב בחדרו, מעשן בשרשרת, נוהג במניירות הבומבסטיות שלו, משחיז את לשונו החדה כתער, מצליף בך איזו תובנה, לא אחת לא נעימה לאוזן, על רמתך המקצועית או על טיב עבודתך, היה דמות מנהל שהכל התייראו ממנה. אחרי הכל, הוא מיעט להפסיד בוויכוחים, פשוט מטעם שכוחו הרטורי היה כביר יותר משל מרבית בני האדם. הוא מיעט להתנצל על שגיאותיו ולא אחת היה מפטפט עצמו לדעת עם כתבי תקשורת וכך היה נודע לאחדים מהעורכים או הכתבים כי עתידם להיות מוחלפים. תקופה זו של לידת – ופריחת – מדורי הברנז'ה (בראשם "מי נגד מי", המפורסם ב"העיר", זצ"ל) ערערו את אותה "ברנז'ה" הדוניסטית, מפונקת, טובלת באגו ובעיקר – מאוד מיוחסת וחשובה בעיני עצמה – ודנקנר, בחספוס של מי שאכל ערימות גבוהות של קש בחייו מפי מקטרגיו ושונאיו, החטיא לא אחת במידת הרגישות בעיתונאים צעירים שקראו על סוף דרכם ב"מעריב" בעיתון אחר. שוחחתי אתו פעם על העניין הזה ואמרתי לו שזה לא יאה ונאה – "הבעיה היא לא בי", אמר, "הבעיה באנשים שבהם אני נותן אמון. אני צריך לשמור את מחשבותיי לעצמי. כל מילה שאני מוציא מהפה מיד מדליפים".

וזה היה נכון – חלק לא קטן מהידיעות שהתפרסמו במדור "מי נגד מי" היו תוצאה של הדלפות שלא יצאו מפיו של דנקנר עצמו. הוא הרבה להתייעץ עם עורכים ועם כתבים בכירים על תפקודו של פלוני ועל עתידו של אלמוני, אולם לא הבין – ונדמה שכאן חטאו – שהיה העורך הראשי, שהיה מי שכל מילה שלחש מבין שפתיו הפכה מיד לשמועה רותחת במסדרונות "מעריב" (הרוחשים והמבעבעים בין כך ובין כך), ומשם ועד לאוזניו של הכתב במדור, הדרך קצרצרה במיוחד. וכך היה מפטפט עצמו לדעת, לעתים לפתח האוזניים הלא נכונות, והתוצאה, ובכן, כאב ועלבון שהושת על אנשים. רבים מבין עובדיו לשעבר יספרו כי בשנים האחרונות ערך מסע תיקון עוולות והתנצל בפני רבים על נזקי התקופה ההיא ועל חטאיו, גם אם לא אחת נעשו בשוגג. מתי בפעם האחרונה צלצל אליכם מישהו ממנהליכם הקודמים להתנצל על התנהלותו?

אבל נניח לרגע לתקופת "מעריב" ונזכור ונזכיר את העובדה שדנקנר היה ככל הנראה המוכשר בכותבים בשפה העברית בשלושה העשורים האחרונים. בטח בטווח, במנעד וברוחב השדות בהם נטע מילה. כשרונו לכתיבת סיפור, לצד הקלות בה העמיד טיעון פובליציסטי בדיוק ובשנינות שאין לה מתחרים, הפכו אותו למלך הביצה באיזור הביצתי הטובעני ביותר בתעשייה ובחברה בה התנהל: האגו של הכותב. צריך להבין – ונדמה שקל להסביר זאת – שחברת אנשים כותבים אינה חברה פשוטה להתנהל בה. מדובר בחבורה רגישה במיוחד לדימוי העצמי שלה, כזאת שעסוקה תדיר בהשוואת גדלים ובמפגנים גרנדיוזיים של מגלומניה נעדרת בושה לצד רגשי נחיתות ותחושות רפיסות ועליבות מביכים לעתים, באותה נשימה ממש. האדם הכותב הוא אדם שנפשו מסוערת תמיד, שתלוי בחיזוק תמידי ועקבי כבאוויר לנשימה, ובעיקר מי שדרמת אישיותו מתערבבת בדרמת מעשה הכתיבה והופכת אותו לפסיכי במקצת. זו האמת. מוקף באנשים רבים מסוג זה, היה דנקנר מקור לקנאה עבור כולם כמעט: ידו הקלה על המקלדת, לצד ידענותו הגדולה, בטחונו העצמי המוחלט כשהתיישב לכתוב, היו מגמדים ומחלישים את כל מי שסביבו – כי אחרי הכל, כשאתה נוכח שהדבר שעבורו אתה מקיז דם בא לאחר בקלות מרובה שכזאת (שלא לדבר על התוצאה הטובה משלך בהרבה), אתה מפתח רגשות טינה לזולת, גם אם מהולות בהערצה ויראה. והקלות הזאת, הקלות בה אמנון דנקנר כתב ספרים, ומאמרים, ומחזות – קצב הכתיבה, ההספק והאיכות וההצלחה (כן, ההצלחה הזאת, מעוררת הקנאה השורפת), קנו לו לא מעט שונאים. חלקם סמויים, חלקם גלויים.

חיבתו של דנקנר לקטטה הגונה – פומבית רצוי, כי דנקנר לא היה איש של צללים ושל מחשכים. הוא ענד את לבו ואת עמדותיו על שרוולו והכל ידעו מה חשב ובמה דגל כמעט בכל רגע נתון – הוציאה לו שם של אדם מסוכסך והפכפך ואוהב מדון ומריבה; אבל האמת היא שדנקנר היה חבר טוב ונאמן ואוהב לאלה מבין חבריו שאהב, באופן שאפשר רק להתקנא בו. באותה הדרך בה אהב והעתיר הגנה ותמיכה על קרוביו וחבריו, כך, כשיצא לקטטה עם יריב (גם אם חבר לשעבר) תמיד נקט בדרך הדנקנרית, היחידה בה ידע להתנהל: לומר את הכל, לתוך פרצופו של אדם, בשנינות איומה, בהומור אירוני חריף ומשתק ולרוב תוך הצגת בר הפלוגתא כריקא מוחלט. הו, אמנון דנקנר לא היה אדם שהיית רוצה להיקלע לסכסוך פומבי עמו.

רגיש ורגשן, מסור לאיזה להט עמוק – מרבית האנשים זרים ללהט היוקד הזה – ורצון לשכנע את הכל ואת כולם באמיתות ונכונות טיעוניו, הוא היה יוצא לדהרה על גבו של סוס פראי, מתוך אמונה כי יצליח לשלוט בחיית המריבה הפראית ותוצאותיה, יהא אשר יהא. וזה לא קל ולא פשוט, לראות אדם שיוצא אל כל קרב בתרועת חצוצרה רמה, לפעמים למול צבא שלם, לפעמים למול צבא שפעם לבש את מדיו. יש שיגדירו זאת פראיות, יש שיגדירו זאת בריונות, אני ראיתי זאת תמיד כאומץ לב גדול, כאקט של ערנות חדה אל מול החיים, כמעשה של רהב בוטח שהוא ההיפך המוחלט מציניות, מהימנעות והמליכה בין הטיפות, בה הכל כל כך מצטיינים בעת המזויפת, הצבועה והשקרנית בה אנו מצויים.

אני חייב לאמנון דנקנר את תפקיד העריכה הראשון שלי בעיתונות. סיפור יחסינו בוודאי מעניין ומורכב פחות מזה שהיה לו עם רבים וטובים ממני בהרבה. אני מנסה להיזכר בסיפור אחד שישפוך אור סמלי על אופיו של האיש שאני הכרתי ושחוויתי מבעד לעיניי ומתקשה למצוא כזה. יש יותר מדי, וחלקם שונים זה מזה באופן ניכר – להעיד על היקף הרבדים של אישיותו ועל העובדה שהיה אדם מרתק בכל-כך הרבה אופנים; בלתי צפוי ובלתי משוער, אבל לעולם לא משעמם או נעדר עוקץ. בעולם שמתאמץ כל כך לזייף תקינות פוליטית, לשמור על גבולות צרים של אמצע מנומנם ועל בינוניות אינטלקטואליות ורגשית, אמנון דנקנר היה סופה סוערת שסחפה וטרפה ועקרה והפיחה חיים בתוך שממה גדולה, שממה של שיתוק ושל אימה; אימה מפני חד משמעיות, נחרצות, אמיתות גדולות – מודרניסטיות כמעט; אידיאולוגיות כמעט – וססגוניות שצובעת את החיים במשהו שאינו אפרפר, "בסדר", "נכון", "תקין", קונפורמיסטי, קולע לדעת הכלל והכי חשוב "לא פוגע". לא, אמנון דנקנר לא היה "בסדר עם כולם". אבל הוא היה הרבה יותר ישר ואמיתי ונועז ונאמן לצדק – כפי שהבין אותו – מהרבה ממקטרגיו. ממרביתם, למעשה.

מספר האנשים שחייבים לדנקנר תודה על ההזדמנות הראשונה שניתנה להם גדול מכפי שרבים זוכרים ומבינים. חלק גדול מהללו שעבדו תחתיו ב"מעריב" מחזיקים היום במשרות בכירות ובתפקידים חשובים בשדה התקשורת בישראל. יוצרים, סופרים, עורכים, מנהלים, תסריטאים, עיתונאים, פרסומאים – רבים כל-כך עברו תחת ידיו של האיש המורכב והגדול מהחיים הזה, רבים כמעט מכפי שניתן למנות. המשותף לכולם, אני משוכנע, הוא אחד: כולם מוכנים להעיד שאדם דומה לאמנון דנקנר הם לא פגשו מעולם בחייהם, לטוב ולרע. אני סבור, אבל, שיותר לטובה מאשר לרעה. כי במבחן הלב – זה שהמילים מתקשות לכמת ולדייק – מבחן המפגש של אדם עם המבט הנשקף בעיניו של זולתו, דנקנר קיבל אצלי תמיד ציון גבוה. ציון גבוה של אדם שמתחת למשקפיים, להררי המילים והנשיפות הגדולות, הסתיר מבט של ילד, שאולי לעולם לא התבגר באמת; ילד שהחיים עבורו היו שדה משחקים, מגרש של הלצות ושל שעשוע, של שחוק ושל בדיחה טובה, והנאת חיים קטנה. עיניים של מי שמביט על העולם בתימהון של ילד שמבין אותו באופן מפוכח ומבריק ועמוק ובאותה נשימה מסרב להבין שהוא כבר מבוגר, ומנהל, ודמות ציבורית, ואדם גדול – גדול הרבה יותר מכל האפסים הקטנים שצהלו והתלוצצו והתחרו בשנינות ריקות אתמול כשנודע על מותו.

* הכותב הנו מנהל האקטואליה ולוח הדיי טיים ב"רשת", ובעבר שימש כעורך ?תרבות מעריב? תחת דנקנר