הקטינה הבאה כבר בדרך - מעוותת פנים, מטושטשת קול, עם סמל "בלעדי" למעלה, היא תספר בכמה שיותר פירוט איך אנסו אותה, וכמה אנסו אותה, ואיך היא מרגישה עכשיו, ומה היא אמרה אז. בשבועות האחרונים הלך וגדל מספר הפעמים שבהן ישבתי מול מהדורות החדשות ורתחתי: מצעד של קטינים וקטינות, מעורבים בעבירות מין קשות, נקראו לגולל בפריים-טיים, ב"ראיון בלעדי", את הטראומה הטרייה, מרואיינים - ולפעמים נדמה שנחקרים - על ידי כתבי הערוץ. חגיגת רייטינג על חשבון הקטינה בת ה-12 מפרשת האונס הקבוצתי (בשבוע שעבר בערוץ 10), הקטין שהיה מעורב לכאורה בתקיפה, והקטינות בפרשת אייל גולן (כמה ימים לפני כן בערוץ 2).
חשוב לומר: הניצול המיני החמור בקרב ילדים ובני נוער הוא נושא קריטי, ותפקידם של כלי התקשורת לסקר אותו ולחקור אותו - אבל יש הרבה דרכים לגיטימיות והוגנות לעשות זאת, והראיונות הפולשניים האלה הם לא אחת מהן. הדבר האחרון שילדות בנות 12 שנאנסו צריכות, זה לספק את הצרכים הפורנוגרפיים של כלי התקשורת.
השלכות הרסניות
אני עובדת בימים אלה בדחיפות על ניסוח הצעת חוק שתגביל את האפשרות לראיין קטינות וקטינים נפגעי עבירות מין, ותתנה את הראיון עמם באישור של בית המשפט. המטרה היא למנוע מראות מצמררים כאלה, ואת הפגיעה החוזרת בנפגעות תקיפה מינית. בסיטואציה כזו, ברור ששני הצדדים נמצאים בטראומה - גם הקורבנות הקטינות, גם הקטינים התוקפים, גם המשפחות. אף אחד מהם לא מצוי בעמדה שמאפשרת לו להתנגד ללחצים המופעלים מצד כלי התקשורת. כל אחד מפחד להפקיר את הזירה לצד השני, כך שרק גרסתו תישמע, ועורכי הדין, במקרים רבים, מעודדים גם הם את הקטינים להתראיין - במקרה הטוב כדי להשמיע את גרסתם, ובמקרה הרע כדי להרוויח עוד מנת פרסום.
במצב הקיים, חובתנו להתגייס כחברה להגנה על מי שנפגעו ומועדים כעת לפגיעה פומבית נוספת. ההשלכות של ראיונות כאלה על נפשם של קטינים המעורבים באלימות מינית עלולות להיות הרסניות - ואני בטוחה שגם במהדורות החדשות אף אחד לא באמת מעוניין בהשלכות כאלה.
כמובן, לא פשוט לחוקק חוק שמטיל רגולציה על כלי התקשורת ומגביל במשהו את חופש הביטוי וחופש העיתונות, שלמענם אני נלחמת בחזיתות רבות אחרות. הלוואי שלא היה צריך חקיקה בשביל שבישראל 2013 יהיה ברור שעיתונאי, נחוש וחכם ככל שיהיה, הוא לא הדמות שצריכה לחקור ילדה בת 12 שעברה אונס קבוצתי מתמשך, ושמהדורת חדשות, נחשבת ככל שתהיה, היא לא הזירה שבה העימות הזה אמור להתנהל. הלוואי שהאתיקה הייתה מנחה את כלי התקשורת במקרים כאלה, וחוסכת לנו גם את המראות הקשים וגם את הצורך להתערב כרגולטור במה שאמור היה להיות מובן מאליו. אפילו בבית המשפט קטינים אינם מעידים, וחקירתם נעשית רק על ידי חוקרי ילדים המוכשרים לכך, מתוך הבנה שילדים שהותקפו מינית נמצאים בטראומה קשה וזקוקים לתמיכה ולהגנה.
ועוד מילה על מי שאישרו את הראיונות האלה, וכנראה גם עודדו את המרדף אחר הראיון הבלעדי הבא. בתפקידי הקודם, כמנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, וגם בתפקידי הנוכחי כחברת כנסת, יצרתי קשר עם בכירים בעולם החדשות במטרה למצוא דרך להגן על זכויותיהם של נפגעי ונפגעות תקיפה מינית במסגרת הסיקור התקשורתי בישראל. שיתוף הפעולה עם כלי התקשורת יכול לאפשר להגיע להבנות והסכמות תוך הידברות, כך שהקורבנות יזכו להגנה מצד אחד, וחופש העיתונות יישמר מצד שני. נכון לעכשיו, לא נמצא מי שירים את הכפפה.
אם אף אחד בכל ההיררכיה של כתבות וכתבים, עורכות ועורכים, לא מוצא טעם לפגם בשידור הראיונות המטרידים והבלתי נסבלים שראינו בשבועות האחרונים, שהיו גם קשים לצפייה וגם בעלי השלכות נפשיות כואבות על המרואיינים והמרואיינות הצעירים - אנחנו, כמחוקקות, נצטרך לעזור להם. לצפות בכתבות האלה ולשתוק פירושו לשתף פעולה עם הנורמה החדשה של הפקרת הקורבנות, ולהשלים עם ההשלכות הצפויות להן. זאת, מבחינתי, פשוט לא אופציה.
ח"כ מיכל רוזין (מרצ) חברה בשדולה למען ילדים ובני נוער בסיכון; לשעבר מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il