אם הצופה הממוצע של ערוץ 2 מכונה ?מסעודה משדרות?, הצופה הממוצע של ערוץ 1 הוא יותר בכיוון של מר זינגר מגבעתיים - איש מבוגר, שצופה בערוץ הממלכתי מתוך הרגל, שעדיין תוהה מתי חיים יבין עזב את ?מבט לחדשות?, איש של ?ערב חדש? ו?אינטרמצו עם אריק?. עבור אותו מר זינגר מגבעתיים, יורם ארבל ודני נוימן היו גזירה שהתקבלה בטבעיות. גם הם שני אנשי ארץ ישראל הישנה, מהדור ההוא, של הקומבינות והמקורבים, של ?ערב טוב מירושלים? ו?תוריד את הגוף?, ארכאיים ולא רלוונטיים.
אבל כעת גבירותיי ורבותיי, מהפך. עמיחי שפיגלר ומוטי איוניר החליפו את ארבל ונוימן, הצעירו בכמעט 50 שנה את הגיל המצטבר של שדרי המשחק המרכזי, והצופים, כולל מר זינגר, שהיו רגילים לחרוק שיניים ולתלוש שיערות למשמע הדברים של הצמד שהועזב, צופים בשידור בהשתאות: מינון הקלישאות ירד פלאים, כך גם פספוס האירועים או חוסר הבנתם, וחדי העין אפילו קולטים שהשדר מזהה את השחקנים ויודע לנקוב בשמותיהם גם מבלי להציץ בדף. יחד עם האצטדיון היפהפה, האווירה האירופאית וכמה גולים מצוינים - ממש אפשר היה להרגיש את משב הרוח המרענן, אפילו בגבעתיים. הייתכן שעידן חדש יצא לדרך בערוץ הראשון? הרי מדובר במשפט ששני חלקיו סותרים זה את זה.
זה לא כל כך פשוט. למרות הקטילות על ארבל בשנים האחרונות, גם שפיגלר יודע שהוא נכנס לנעליים גדולות. ספק אם תהיה לו אי פעם את הממלכתיות של ארבל, את החגיגיות שלו, את הגישה הקלילה, את הקול הסמכותי שליווה אותנו לאורך שנים. אבל מי שמכיר את שפיגלר מערוץ הספורט, יודע שערוץ 1 עשו עסקה טובה. כבר בימים שהיה משדר לבדו את משחקי הליגה הצרפתית, שפיגלר ג'וניור התהדר בשתי נקודות החולשה הכי גדולות של ארבל בשנים האחרונות: ידע עצום, ואהבת המשחק.
כי כששפיגלר אומר פרטי מידע או סטטיסטיקה, אפשר להניח שהוא אומר אותם מתוך ידיעה, ולא סתם קורא אותם מהדף כרשימת מכולת, בטון שמסגיר שהוא נתקל בדברים האלה לראשונה ורק מגיש אותם לצופה בעל כורחו. כי כששפיגלר חוגג שער, אפשר להאמין להתלהבות שלו, שטרם נשחקה מעייפות. שפיגלר הוא ההוכחה שערוץ הספורט מצליח לבשל כמה כישרונות צעירים (דניאל זילברשטיין, יהונתן כהן ודור הופמן הם רק חלק מהדוגמאות), שקרב היום שבו יוכלו לעשות לזקני הערוץ את מה ששפיגלר ואיווניר עשו לנוימן וארבל: להחליף, להצעיר, לרענן.
מנגד, המשימה של איוניר אמש כבר היתה קלה בהרבה. הרי כל דבר שהוא לא נוימן הוא שיפור ושדרוג. ספק אם היה אי פעם פרשן שהצליח להרתיח מדינה שלמה בצורה כל כך בוטה. ולא שנוימן הפגין אלימות (כמו רבים וטובים בימינו), הוא לא היה מוטה במיוחד (אולי מלבד למקרים של הפועל תל אביב ובית"ר), הוא לא הכעיס בגלל דברי ההבל שלו או טעויותיו המקצועיות, אלא דווקא בגלל הסתמיות והפרשנות המובנת מאליה. זו היתה יבשושיות כל כך קיצונית, עד שהפכה למקוממת. קשה לדמיין תפקיד שכל כך קל לרשת, אבל כך או כך איוניר נחשב לפרשן חיובי, שיודע את מקומו ומכיר את המדיום, ונדמה שדווקא הכישלונות האחרונים שלו כמאמן גורמים לו להיות יותר מתון, פחות נחרץ, פחות ביקורתי, מישהו שיודע שהרבה יותר קל לדבר מאשר לעשות.
כמובן שלא צריך למהר עם השמפניות, ערוץ 1 הוא עדיין ערוץ 1, יש דברים שקשה להיפטר מהם. למשל, מירי אליקים. למשל, אבי רצון. למשל, המיקרופון שלא עובד, השיחות של אנשי הבקרה והבמאים שמשום מה נשמעות בשידור, או העובדה שבשקופית של שחקני ההרכב עדיין אין תמונה של מיצ'ל (איך ישיגו, הוא פה רק שבועיים). באופן אישי, אני גם מעדיף שדר ופרשן שמדברים מעט פחות, ויותר נותנים לצלילים מהמגרש להישמע, במיוחד במשחק כזה, אבל לא נתלונן. לא כשהמהפכה יצאה לדרך.
