קו ישיר עובר בין פרשת עמנואל רוזן וביטול מחיקת החוב של נוחי דנקנר לבנק לאומי. בשני המקרים הוביל לחץ ציבורי שהחל בהוקעה ברשתות החברתיות, לנקיטת פעולה מוחשית ומשמעותית ב'עולם האמיתי'. ספק רב אם אילולא אותו לחץ וירטואלי כלפי מושאי הביקורת, היתה פותחת המשטרה בחקירה פלילית של העדויות על הטרדות מיניות בידי עמנואל רוזן, אם היתה הכנסת דנה בנושא, או אם היה מורה שר האוצר לבחון את התנהלות ראשי בנק לאומי ובכך להוביל לביטול הסדר החוב עם דנקנר. אבל אלה רק מקרי קיצון של תופעה שבגרסתה המתונה יותר זכתה לכינוי "פייסבוק שיימינג" - השימוש בפלטפורמת הרשתות החברתיות על מנת להוקיע וללעוג באופן פומבי להתנהגויות שנתפסות כפסולות.
אלדד יניב, עורך דין, האיש מאחורי מפלגת ארץ חדשה ומי שפתח את עמוד המחאה ובו קרא לציבור לבטל את חשבונות הבנק שלהם בבנק לאומי אם לא יבוטל הסדר החוב עם דנקנר, מסכים ששני האירועים המאז'וריים המדוברים קשורים זה לזה. "גם פרשת עמנואל וגם פרשת לאומי מסמלות התקוממות ציבורית כנגד רף מוסרי ירוד במיוחד", הוא אומר. "אם עד עכשיו הכל היה נבחן בזירה המשפטית בלבד, אז כעת יש זירה ציבורית-מוסרית חדשה. כאשר בזירה הזו מתלכדת מסה קריטית סביב דעה מסוימת, אז נוצר קונצנזוס והשבט אמר את דברו. כך התבטלה ההלוואה לדנקנר וכך פרש לבסוף עמנואל מכל תפקיד הגשה בתקשורת".
ענת סרגוסטי, לשעבר עורכת "אולפן שישי" - בתקופה בה שימש רוזן ככתב מדיני - וכיום מנכ"ל ארגון אג'נדה ואחת הפעילות המרכזיות בתא העיתונאיות, הייתה שמחה אם הפרשה היתה יוצאת לאור בדרך יותר שקטה, אבל סבורה שבמקרה הזה לא היתה ברירה. "העיתונות הממוסדת ניסתה בעבר להרים תחקיר על ההטרדות המיניות של עמנואל אבל לא הצליחה", היא מספרת. "הסטטוס שלנו בפייסבוק על עשרות העדויות שהגיעו אלינו עשה גלים ובאזז ברשת ולבסוף הביא לכך שהארץ פרסם את הסיפור - וההמשך ידוע".
ד"ר יובל דרור, ראש המסלול לתקשורת דיגיטלית במכללה למינהל, מסכים עם סרגוסטי ורואה בשיתוף הפעולה בין הרשתות החברתיות לבין המדיה הממוסדת נשק שובר שוויון שעובד לטובת האזרח . "ישנן סוגיות רבות שלבית המשפט אין מה לומר עליהן", הוא אומר, "מאחר והן לא בטריטוריה שלו אלא בתחום הקוד האתי והנורמות. אבל לציבור יש ויש מה להגיד וטוב שיש לו את האמצעים לומר את דברו. אם נחיה רק על פי חוקי בית משפט נחיה בחברה פורמליסטית איומה, ואוי ואבוי אם הכל ייבחן רק בעיניים משפטיות".
גם ג'ון בראון, אחד הממיסטים (יוצרי דאחקות ויזואליות ביקורתיות בשפת הרשת) הישראלים היצירתיים והפעלתנים יותר בפייסבוק, רואה עין בעין עם יובל דרור. "החוק לא מעניין אותי אלא הנורמות", הוא אומר. "זה שבית משפט אומר שהוא לא יכול לטפל במקרה הטרדה מינית בגלל שחלה עליו התיישנות לא אומר שאני לא יכול לטפל בזה. הפייסבוק לא מחליף את בית המשפט, אלא מאפשר לציבור להשיג הישגים שלא היו אפשריים עבורו בלעדיו".
דווקא בפרשת עמנואל רוזן בחר ג'ון בראון לא לטפל, גם כי ידע ש"כולם כבר יקרעו לו את הצורה", כדבריו, ובעיקר כי יותר מעניין אותו לחבוט בטייקונים ובחיילים סוררים. כאשר בראון חשף חייל שהעלה לאינסטגרם תמונה בה הוא מכוון את נשקו לעבר ילד פלסטיני סגר החייל את חשבונו כעבור זמן קצר.
בכמה מקרים, שיימינג שבראון ביצע בחיילים שקוראים בפייסבוק קריאות "מוות לערבים" הוביל לכך שדובר צה"ל פנה למפקדים כדי שידאגו לכך שההערות תימחקנה. מבחינה זו, רדיפתו של בראון את החיילים הגזעניים בפייסבוק חותרת גם היא לשינוי הנורמות ולא בהכרח להכרעה משפטית. "אין לי ספק שהממים שלי לא ישנו את מציאות הכיבוש", הוא אומר, "אבל שיימינג אינטנסיבי אולי ירתיע חיילים שנמצאים בשירות המדינה ויגרום להם להבין שיש דברים שלא יכולים להיאמר בפומבי".
השיימינג, יש להבהיר, אינו פעילות שמאלנית בלבד גם קבוצות ימין קיצוני רבות מבצעות אותו בפייסבוק, לאנשים שנראים להם שמאלנים מדי. "ביום העצמאות, למשל, הם העלו תמונה של מישהו שתלה את דגל פלסטין ופרסמו את מקום העבודה שלו", מספר בראון. "בחלק מהקבוצות הימניות ביקשו לא לפרסם קריאות לרצח כמובן, בגלל שהם מפחדים שיתפסו אותם ולא כי זה אסור מבחינתם. בכל אופן, אין ממים ימניים, מאותה סיבה שאין ממש סאטירה ימנית".
אלא שפעילות פוליטית הירואית היא בהחלט רק צד אחד של השיימינג. התופעה חוצה גבולות וממש לא ממוקדת רק בשמאלנים נגד ימנים ולהיפך, במטרידים מינית בפוטנציה ובמחאות חברתיות שונות. לפני כמה שבועות הסעיר אהב ס. כהן את הרשת עם סטטוס ארוך במיוחד, בו לגלג על בחורה איתה יצא לדייט ראשון, כינה אותה לאורך הסיפור "נעל", צחק עליה שהיא קוראת לפינק פלויד "פאנק פלויד" ולבסוף שכב איתה והתעלם מהודעות הטקסט שלה לאחר מכן. לצד אלפי לייקים ותגובות תמיכה, חטף הכותב מבול של תגובות נאצה, הפך למושא לעג וממים שנעשו על חשבונו וזכה לתואר המפוקפק "הדושבאג מהדייט הראשון".
כהן עצמו מרוצה מהרעש שנוצר בעקבות הסיפור, הפיקטיבי לטענתו, ומגדיר אותו כחלק מתכסיס ליצירת באזז לקראת הספר החדש שלו. "הסיפור היה פרובוקטיבי כיוון שסופר בגוף ראשון ופורסם בפייסבוק, מה שגרם להמון אנשים לחשוב שמדובר על חוויה אישית", הוא מספר. "האירוניה היא שכוונת המשורר היתה בכלל לצחוק ולתת מבט ביקורתי וציני על הגברים התל-אביבים המניאקים, כשלעיתים אני נכנס לקטגוריה הזו. אבל כאמור, לא כולם הבינו זאת. בלי קשר, אני מאמין שהרבה יקנו את הספר".
כל הדוברים בכתבה לא מתרגשים מהטענות שעלו לאחרונה, כאילו הפייסבוק הפך לבית משפט ציבורי חדש שמחליף את, ומשפיע על, המערכות הציבוריות. "את זה אפשר גם להגיד על פרשות שזכו לכיסוי תקשורתי עצום טרום עידן הפייסבוק, עוד לפני שהגיעו לבית המשפט", אומר אלדד יניב. "גם לשופטים יש דעה קדומה, זה טבעי והאלטרנטיבה לשמור הכל במחשכים עד שיגיע לבית המשפט נוראית".
מה שדווקא כן מטריד את יובל דרור הוא הסגנון הפופוליסטי בו חוטאים לעיתים מובילי מאבקים ציבוריים בפייסבוק. בטור שכתב לאתר ביקורת התקשורת העין השביעית, הצביע על הנזק שלדבריו הסבה כתבת גלי צה"ל הדס שטייף למאבק החשוב של תא העיתונאיות, בכך שהובילה מתקפה אגרסיבית נגד רוזן - בשיאה אף קראה לו אנס. "האופן ששטייף מטפלת בו גורם לי למהר להתייצב, כמעט באופן אינסטינקטיבי, לטובתו של רוזן", כתב דרור. "ואני לא רוצה בכך!".
טורו של דרור הוביל לתגובות ביקורתיות רבות נגדו והובילו אותו לכתוב טור נוסף בבלוג שלו, בו הבהיר שלא ישתף פעולה "עם אנשים שסבורים שלינץ' הוא עניין לגיטימי, ושכאשר מעירים להם על כך הם כועסים על שמפריעים להם באמצע".
"אנשי תקשורת שאמונים על אמנות העברת המסר לא מבינים שלסגנון יש חשיבות", הוא אומר. "לא פלא שמפקד גל"צ אסר על שטייף להתראיין. האש מופנית גם כלפיה בצדק, וזה לא בגלל שתומכים בעמנואל. כל מי שמעז לבטא קול כזה מסומן מיד כמעודד הטרדות מיניות - זו טהרנות", הוא פוסק.
אלדד יניב וענת סרגוסטי דוחים את טיעוניו של דרור על הסף. "זה לא משנה מה אתה חושב על הדס שטייף", אומר יניב, שהואשם גם הוא לא אחת בפופוליזם במאבקים הציבוריים שניהל. "הנושא הוא עמנואל ושתיקת העיתונאים. אז מה זה משנה אם אתה מחבב את שטייף או שהיא מוציאה אותך מדעתך?"
"במקרה הזה פעלנו באחריות", מסכמת סרגוסטי. "היתה לנו תשתית עובדתית מוצקה ולא עמנואל מעניין אותי, אלא שגופי התקשורת יהיו מקומות עבודה בטוחים לנשים. אבל אני מסכימה שהכוח של הרשת עצום ושבשימוש נקמני אפשר להרוס את שמו של אדם באופן רעיל ואכזרי, ושם צריך להיזהר".
מהדס שטייף נמסר בתגובה לדברים המובאים בכתבה: "העובדות מדברות בעד עצמן. הוסרה אבן ענקית מפתח מערה אפלה בתוכה היו כלואות עשרות נשיק. עכשיו הן נושמות. זה צדק".
מה דעתכם על שיימינג? דברו על זה בפייסבוק