לסגור את וואלה! ברנז'ה

זה לא אתם, זה אנחנו. נגמר לנו. התעייפנו. זה אולי יישמע מוזר לכל מי שמרפרש את העמודים האלה עשר פעמים ביום לפחות כדי לבדוק מי שובץ לתפקיד הכתב לענייני משטרה במקומון של שוקן ביישובי עשרת, אבל וואלה! ברנז'ה הוא מדור זניח עם רייטינג נמוך, שתובע מאיתנו, אנשי המערכת, התעסקות אינסופית ומכלה את האנרגיות שלנו בקצב מהיר יותר מהתרוקנות קופת המזומנים של מעריב.

כל ידיעה שניה גוררת תיאוריות קונספירציה על ונדטה אישית שלנו נגד עיתון או ערוץ טלוויזיה; כל ציטוט שנאמר בחדר גדוש בעשרות אנשים מוליד הכחשה; כל עיתונאי שביקר אתמול בחריפות את ראש הממשלה או את מאמן נבחרת ישראל מתגלה למחרת כמי שלא מסוגל לקרוא על עצמו מילה שלילית אחת; את הטוקבקים יכול לסנן כהלכה רק אדם שעבר בכל המערכות, מכיר את האינטריגות ויכול לאמת את הסיפורים על העורך שיושב כל היום ומגרבץ או העורכת הביצ'ית שעושה צעקות במערכת. כל מילה שגויה תסתיים בתביעת דיבה, או גרוע מכך, בשיחת טלפון מייבשת שבמהלכה תתרסק בעיניך תדמיתו של עוד עיתונאי שעד לפני דקה דווקא מאוד הערכת.

למרות כל הטרחה, אנחנו מרחמים יותר עליכם מאשר על עצמנו. לאורך ההיסטוריה, כשטבע האדם עמד למבחן, הוא איכזב פעם אחר פעם, החל מחווה והתפוח, דרך בני ישראל ועגל הזהב ועד ליציבותה הראויה לציון של המילה SEX בצמרת המילים המבוקשות ביותר במנוע החיפוש של וואלה! בדומה לאתרי פורנו, רק יחידי סגולה יצהירו בגאון שהם חובבים מושבעים של מדורי ברנז'ה (טיפ: המשפט "אני לא קורא מדורי ברנז'ה, אבל סיפרו לי" הוא התחלה רעה מאוד לשיחה איתנו). מצד שני, אולי עיתונאים באמת לא קוראים את המדור, אלא אצים רצים לכתוב טוקבק ארסי נגד עמיתם חסר הכישרון מהמשרד הסמוך. וכן, לא צריך זכוכית מגדלת כדי לזהות את הטוקבקים שלך, העורך הבכיר, או שלך, הפובליציסט המוערך.

אותם יחידי סגולה וישרי דרך, שלא משתתפים באורגיית הטוקבקים, סתם חוטפים אגרוף קטן בסרעפת בכל פעם שהוא נכנסים אלינו. אתם קוראים פה על גלי פיטורים ועל הצטמקותו של המקצוע; אתם חוששים מהיום שבו תקודמו, לבל יעלילו גם עליכם ששכבתם את דרככם לצמרת; אתם יודעים שאם תפוטרו, סביר להניח שייוודע לכם על כך מאיתנו, ולא מהבוס; אתם יודעים שמישהו שמח לעוט על כל טעות שתעשו בדסק, ושהעורכת הנבזית של וואלה! ברנז'ה לא תתחשב בכך שפיטרו את המגיהה והוסיפו עוד משמרת עריכה בשבוע בשל הצמצומים. בשורה התחתונה, אנחנו מורטים את עצביו של העם הנוירוטי ביותר, עיתונאים.

אלא שלעיתונאים יש עוד תכונה בולטת: התעסקות אובססיבית בעצמם. במובן הזה, יצרנו מפלצת. ליבינו את הצורך האינסופי של עמיתינו לקרוא על עצמם, לדבר עם עצמם ולחשוב שהם מאוד חשובים. גרמנו להם להאמין שהם הסיפור. מרבית העיתונאים למדו על בשרם עד כמה קטנה ההשפעה של הידיעות שהם עצמם מפרסמים, אבל למרבה הפלא הם בטוחים שהידיעה שהתפרסמה על אודותיהם במדור נידח תשנה את כיוון סיבובו של כדור הארץ. במקום הגלישה המיותרת בוואלה! ברנז'ה, יתפנו מעתה ואילך העיתונאים המכורים למדורי הברנז'ה – ובהם כותב שורות אלו – לעבור פעם נוספת על הטקסט שכתבו, לצאת לשטח, לראיין מקור או לקרוא מסמך שיקדם את התחקיר החשוב שהם עובדים עליו. כי ככל הידוע, גלישה באתרנו עוד לא הובילה איש לזכייה בפוליצר.

אבל הנזק הגדול ביותר שעשינו הוא לתדמית של העיתונות, שגם כך אינה מן המשופרות. אם וואלה! ברנז'ה היה קיים ב-1948, ספק אם היינו זוכרים את קרליבך כאגדה, בטח לא אחרי שמקורביו טיקבקו ש"מוזס הטחון הזה מעז להתקמצן על טלגרמות דחופות של עזריאל. ידיעות בדרך למטה! (ל"ת)". בעצם, אין צורך ללכת רחוק כל כך. לידיעות על כלי תקשורת מהמכובדים והנחשבים בישראל מתלווה כמעט תמיד שובל טוקבקים רווי בקנאה, שנאה וזדוניות. המלחמות בין כלי התקשורת מחווירות מול הטרור הפנימי, שלשם הוצאתו לפועל אין צורך בנסיעה על טרקטור ברחובות ירושלים, אלא רק בלחיצה קלילה על "כתוב תגובה".

לכן, כשנסגור את וואלה! ברנז'ה, אנחנו מתחייבים למחוק גם את ארכיון התגובות שלכם. כל עוד אפשר יהיה למצוא אותן במרחק הקלדה, לעבירה שעשינו כשפתחנו את האתר יתלווה גם הקלון שהמטנו על המקצוע.