הלו רפי? זה אמנון

הידיעה שפורסמה ולפיה עורכי ה"ניו יורק טיימס" וה"וושינגטון פוסט" מיידעים זה את זה לגבי הכותרות שיפורסמו למחרת היא מהפעמים הנדירות בהם המושג "כמו באמריקה" אכן חיובי. לפי הפרסום בוויינט מיום חמישי, בכל ערב בשעה 23:00 מעבירים העורכים את תוכן העמוד הראשון לעיתון המתחרה – לא ממש מתחרה שנושף בעורף, הם יוצאים בערים שונות – מתוך הנחה כי אם יספק ה"וושינגטון פוסט" סיפור בלעדי שלא הושג אצל כתבי ה"ניו יורק טיימס" הוא יפורסם בקצרה ובמקביל תחת קרדיט ראוי. על פניו, זו גישה שמחבלת בכללים העיתונאים. בדיוק כפי שצריך.

המאבק על הסקופ הוא מאבות המזון של המקצוע. השאיפה לבלעדיות, הנטייה שלא לחזור לאותו נושא שכבר פורסם בעיתון מתחרה היא מה שכל עורך יודע לומר לכתב. לא מעט פעמים הדבר היחידי שעורך יודע לומר לכתב. למה? בעיתונות לא תמיד יש זמן לחשוב.

חבל. כי האמת היא שערכם של הסקופים פחת. צרכני תקשורת בימינו סובלים מעודף אינפורמציה – אינטרנט, טלוויזיה, עיתונים - ומה שקורא צריך כדי ליהנות זו דווקא יכולת לברור. כש"מעריב" יוצא עם סקופ, הסיכוי שהוא יישאר נחלתם הבלעדית של קוראיו מזערי. החגיגה המטופשת של עורכי עיתונים שהשיגו סקופ בלעדי היא, אם להיות שנון, חגיגה מטופשת. אתרי אינטרנט יפרסמו מיד את אותה ידיעה, הטלוויזיה תערוך פולו-אפ והדבר האחרון שצרכני התקשורת יזכרו הוא היכן פורסם הסקופ לראשונה. היום בו יאותר קורא העיתונים שיצהיר כי הוא בחר ב"ידיעות" משום שהם הקדימו את "מעריב" בפרסום הסקופ על החשדות למעשים מגונים על ידי חנן גולדבלט לא יגיע. אנשים בוחרים עיתונים כי הם אוהבים את הסגנון, את התוכן, את הכותבים, במקרה הטוב; כי זה מה שהם התרגלו אליו במקרה היותר נפוץ.

זה לא אומר, כמובן, שאין ערך לסיפור בלעדי. אדרבה: תחקיר מיוחד וסקופ נדיר יהווה תמיד מרכיב חשוב במקצוע. אבל כשזהו עיקר התחרות המחיר שהעיתונים והעיתונאים משלמים בעבור השגת הסקופ גבוה מדי. הוא דורש חנופה למספקי המידע, הסתרת מידע מסוים בעבור מידע אחר, נטייה להפריז, לדלג על הפרטים שמחבלים בתמונה "המיוחדת" שיש להשיג. המרדף אחר הסקופ הבלעדי מעקר את התוכן, את הכתיבה הנאה, את הרצון להציע זווית מיוחדת. ראיון "בלעדי" עם הנשיא מובארכ אינו שווה רק משום שהוא בלעדי. למעשה, הוא בלעדי רק אם הוא מעניין.

במצב הקיים, אם אתה, כעיתונאי ב"מעריב", למשל, מאמין שיש לך יכולת לראיין את אסף אמדורסקי באופן שמעולם לא נעשה ולכתוב עליו תזה מיוחדת, לא תוכל לעשות זאת אם לפני חודשיים הוא כבר התראיין ל"ידיעות". למה בעצם? הרי רוב בציבור מסתפק בעיתון אחד, העיתון שהוא קורא. זה רק העורכים שעוברים על כל העיתונים, כל בוקר, כל הזמן, יותר מדי זמן.

שיתוף המידע של "וושינגטון פוסט" ו"ניו יורק טיימס" שם ללעג את מלחמת האזנות הסתר בין "ידיעות" ל"מעריב" בתחילת שנות התשעים. כדי לקיימה בישראל, היא מצריכה הוגנות בסיסית. לא להעתיק וכן להעניק קרדיט. ומכיוון שהתחרות בין העיתונים מקיימת את המקצוע, חלוקת המידע תחייב מעבר לתחרות מסוג שונה. השיתוף יעביר את התחרות לפסים חשובים יותר: איכות הסיקור, זווית הראייה הייחודית, אופן הכתיבה, סוג אחר של סיפורים. מתוך הבנה שהעיתונות המודפסת כולה אמורה להתחכם לאינטרנט ולערוצי הטלוויזיה, שלעולם יהיו מהירים יותר, ולא לנסות להילחם במלחמה אבודה מראש – החשיפה של ההתנהלות האמריקאית ראויה לחיקוי. לא אגלה את אמריקה אם אומר שבמצבה הנוכחי האויב החיצוני של העיתונות – הטלוויזיה והאינטרנט - מסוכן מהתחרות הפנימית. מה שהסקופ על שיתוף הפעולה האמריקאי מסייע להבין זה שלמרבה המזל, התמודדות נכונה עם האויב החיצוני תאלץ את העיתונות, בניגוד לרוב המלחמות, דווקא להגביה את הרף.