ארבעת המינים - פרשני ספורט

כדורגל הוא משחק שמשלב בין מקריות לבין מקצועיות, זה סוד קסמו על רגל אחת. מאמן איכותי ושחקנים טובים משפרים את סיכויי הקבוצה לנצח ולזכות בתארים, אבל תמיד נותר מרווח למהלכים לא מתוכננים. אותו מרכיב, ההפתעה – שהביא למשל את ליברפול הבינונית לזכייה בליגת האלופות - הופך אותו למשחק הפופולרי ביותר בעולם.

שגיא כהן, למרות היותו רהוט, בקיא ומעניין, שם לו למטרה לסגור את המרווחים האלה, וליטול מהכדורגל את קסמו. כל מהלך מוסבר, כל צעד מנותח, לכל פעולה יש סיבה. וכשמישהו טועה, גם אם מדובר בשחקן שמרוויח מיליונים או באחד מבכירי המאמנים ביבשת, הוא חוטף מקלחת צוננים, מלאת סרקסטיות ולעג. כי בעולמו של כהן אסור לטעות. ובעולם הזה, רק אדם אחד לא יכול לטעות לעולם: אברהם גרנט. כמעט כל עיתונאי ופרשן כבר תהה על קנקנו הסדוק של המאמן הלאומי, ורק כהן ממשיך לעמוד מאחוריו בחירוף נפש. במחשבה שניה, מהתמיכה נטולת הסייגים בגרנט עולה דווקא ריח מסוים, לא נעים במיוחד.

הצבתו של כדורגלן-עבר בעמדת פרשן עשויה להניב מקרים מצערים למדי. אבי כהן הוא כנראה פרשן הכדורגל הגרוע בהיסטוריה האנושית, דני נוימן מגרד בדבקות את תחתית החבית ואלי אוחנה הפיק ערבים רבים של שיממון באולפן ליגת האלופות. הרבה מעל החבורה כזאת, שנדמה כי אספה לחיקה את כל העילגות והקלישאות בעולם, צמח רן בן שמעון. גם שחקן עבר, גם אדם רהוט, גם מאמן עם עתיד מבטיח (כך אומרים לפחות, אם כי קבוצתו שקועה בקרקעית הליגה השניה).

אלא שנכון לעכשיו, בן שמעון עדיין לא מממש את הפוטנציאל. הוא מדבר יותר מדי, מתלונן בלי הפסקה על שגיאות השחקנים ומפרגן לאנשים הלא-נכונים (בעיקר לרועי דיין, חלוצה חסר המזל של מכבי ת"א, אותו הדריך בקבוצת הנוער של המועדון). אם בן שמעון יאמץ קצת את אומנות השתיקה ולא ינסה להתחרות בהתלהמות הטבועה בשותפו, מאיר איינשטיין (מדובר בקרב אבוד), אולי עוד יצמח כאן פרשן מפואר.

עופר שלח הוא איש טלוויזיה מעולה. הוא משעשע, הוא מבריק, הוא ידען – חבילה מושלמת לעמדת פרשנות. הבעיה היא שבניגוד לתדמית, שלח מעולם לא היה מקצועי דיו בענף אותו הוא מפרש, כדורסל. הוא מכיר את המשחק הרבה יותר מכל אוהד ממוצע, אבל בקיא בו הרבה פחות מכל מאמן ממוצע.

שלח מגיע עם תיאוריות מסוימות מהבית ומנסה לאשש אותן במהלך השידור, גם אם המתרחש על הפרקט אינו ממש תומך בהן, ומייחס לעיתים קרובות למאמנים שליטה מוחלטת ולא מציאותית בקבוצותיהם. הדיוטות אינם מבחינים בכך, ומדובר ב-99 אחוזים מן האוכלוסיה. זו הסיבה ששלח ימשיך להיות פרשן הכדורסל הבכיר בישראל, לפחות כל עוד ארז אדלשטיין ועודד קטש יתרכזו באימון.

קטש ואדלשטיין הם שני אנשים שונים בתכלית: האחד רגוע ושלו, עם קול אדיש וחזות מנומנמת; השני נמרץ, עם לשון חדה ומראה ג'ינג'י-היפראקטיבי. שניהם יהיו העונה על הפרקט, אבל לא בעמדות השידור, אלא על הקווים: קטש כמנהל המקצועי של גליל עליון, אדלשטיין כמאמן הפועל ירושלים. מדובר באבדה גדולה לעולם הטלוויזיה.

קטש, למרות קולו הלא-רדיופוני בעליל, הכניס לתחום הפרשנות את נקודת המבט של השחקן, את ההחלטות שהוא מקבל, את ההבנה לשגיאותיו (למרות שבניגוד לבן שמעון, למשל, הוא מיעט לשגות על הפרקט) – חידוש מרענן בעולם של כהן ושלח, שתולים את הכל במאמנים. אדלשטיין, שעשוי להפוך בלתי נסבל למדי כשהוא פוגש בלחץ שכרוך באימון, הוא אדם אחר לגמרי כפרשן. רגוע יותר, משוחרר ובעיקר מאיר עיניים ומרתק. בפעם הבאה שהתפוצצות של אדלשטיין תביא לפיטוריו או התפטרותו, הכדורסל הישראלי יפסיד מאמן מצוין, ואנחנו נרוויח פרשן מבריק.