רונה רמון, צר לי, אבל את טועה

התקינות הפוליטית הפכה כמעט כל דיון ציבורי בישראל לעקר ומיותר. במקום לדון על מהות, עסוקים כולם בניסוחים שלא יפגעו באיש וישמרו על האינטרסים זה של זה. הפוליטקלי קורקט הפך לתכלית הכל. מילים יפות שלא אומרות כלום מחליפות אמירות נוקבות. ובכן, מספיק זה מספיק והגיע הזמן, עם כל הכבוד, הזהירות והצער, להגיד את האמת גם לאם שכולה. החוק שמבקשת לקדם בכנסת רונה רמון הוא פופוליסטי, שגוי ביסודו ואיש לא נזקק לו. זהו בזבוז זמן לכל דבר ועניין.

בפתח ישיבת החירום של מועצת העיתונות שדנה אמש בחוק אמר באומץ ראש מחלקת תקשורת ביחידת דובר צה"ל, אל"מ עופר קול: "אין פה בעיה". קול תיאר מערכת יחסים מקצועית עם מערכות התקשורת השונות ואמר כי מלבד מקרים בודדים קיים שיתוף פעולה מלא בין העיתונאים ובין גורמי הצבא המוסמכים בכל הקשור להודעות בתקשורת על נפילת חיילים. אל"מ קול ודאי לא בא לדיון כדי להגן על העיתונאים ואפשר להניח כי הוא רואה באופן מוחלט את טובת המשפחות השכולות לנגד עיניו. הוא תיאר כפשוטו את המצב בשטח. חוזר שנית: מבחינת צה"ל אין בעיה.

אבל המציאות בשטח לא תעצור ככל הנראה את רונה רמון בדרך לתיקון העוול האישי שנגרם לה ואת הח"כ שנעזר בה בדרך לעוד ראיון. העובדה שהיא למדה על נפילת בנה הטייס משיחת טלפון עם עיתונאית (סמדר שיר?) וכשראתה את גדודי הצלמים מתגודדים ליד ביתה, היא שערוריה. מבלי להיכנס לסיבות שאפשרו לעיתונאים להקדים בצורה ניכרת את משלחת צה"ל חייבים להודות שאכן, נעשו תקלות בסיקור העיתונאי של מותו של אסף רמון ז"ל. אבל אסור להקיש מהפרט אל הכלל ולקבוע כי זאת הדרך בה מסקרת העיתונות נפילת חיילי צה"ל. את הכאב הפרטי של רמון החליט לתעל חבר הכנסת שי חרמש להצעת חוק מרחיקת לכת בשם "חוק בשורת איוב", חוק שדורש להגביל בצורה ניכרת ובלתי ישימה בעליל סיקור של משפחות שכולות. כאמור, החוק מבקש לתקן בעיה שכלל לא קיימת ברוב מכריע של המקרים.

את הצעת החוק של חרמש אספה לידיה ועדת השרים לחקיקה. שר המשפטים, שעומד בראשה, העביר את תפוח האדמה הלוהט והמיותר למועצת העיתונות בכדי למצוא פתרון שיספק את כולם. וכך, יושבים להם פרופסורים למשפטים יחד עם עורכים בכירים לצד נציגי אגודות העיתונאים, בחסות נשיאת מועצת העיתונות דליה דורנר, וכולם דנים בכובד ראש בבעיה שאינה קיימת. מבשלים ניסוחים משפטיים בניסיון ליירט הצעת חוק מיותרת. כל זה במקום להישיר מבט אל רונה רמון ולהגיד לה באומץ כי היא טועה.

הספורט החדש במליאת הכנסת הוא הצעות חוק שמתערבות בחופש העיתונות ובפעילות גופי התקשורת. עבור חברי הכנסת, לרוב מהספסלים האחוריים, מדובר ברווח כפול. גם גלישה על גל השנאה הישראלית הבסיסית למי שמדווח להם על מה באמת מתרחש במדינה וגם התעסקות אובססיבית של כלי התקשורת במי שפונה נגדם. בתקופה האחרונה נדמה שהאבסורד מגיע לשיאים חדשים. קברניטי חברות החדשות של ערוץ 2 וערוץ 10 נלחמים בהקמת ועדה מיוחדת שתפקח במסגרת הרשות השניה על מהדורות החדשות. חוקים הזויים נזרקים מדי יום לחלל האוויר. אם מנכ"ל רשות השידור נדרש להסביר בכנסת מדוע הראל סקעת ייצג את ישראל באירוויזיון, סימן שמישהו במשכן הכנסת משועמם במיוחד.

עיתונות היא לא מקצוע שבוחרים בו אנשים שרוצים שיאהבו אותם. מי שעוסק בה ברצינות גוזר על עצמו לא מעט אויבים ואנשים שנפגעו במהלך העבודה המקצועית. עיתונאי אמיתי הוא מי שמקבל עליו את עקרונות האתיקה המקצועית ופועל לפיהם. יש טעויות ויש תקלות אבל הכלל הוא שמכריע ולא היוצא מן הכלל. עיתונאי אמיתי הוא מי שמקפיד להגיד אמת גם כשהיא אינה נעימה כלל וכלל. והאמת היא שרונה רמון פשוט מבזבזת לנו את הזמן.