נושאים חמים

"מעולם לא הייתי חלק ממה שנהוג לכנות הברנז'ה"

פויר ראיין את עיתונאי מעריב קלמן ליבסקינד, ושניהם הסכימו: "התפיסה לפיה העובד צריך להודות מדי בוקר למעביד על נכונותו להעסיק אותו היא משהו עקום"

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

מה שלא יעלה בגורלו של מעריב, העיתונאי החוקר קלמן ליבסקינד ייזכר תמיד כזה שאמר לראשונה בקול רם את אשר רבים בעיתונו חשבו בליבם - על המתחולל בחודשים האחרונים במסדרונות העיתון. לפני כשבועיים ב"סדר יום" עם קרן נויבך תיאר ליבסקינד את מה שכינה "סדום", ודיבר על "קריסה מוסרית" של הקולגות שלו. השבוע הוא התיישב מול המחשב ונערך לסדרה של חילופי דברים איתי. ולא, מעריב הוא לא הנושא היחיד שעלה על הפרק.

נתחיל דווקא מהסוף - איך זה לכתוב כתבה לעיתון שאין לך מושג מה צופן לו המחר? אני רואה את החברים במעריב, ולפניהם גם את החברים בערוץ 10, ונראה לי כמעט בלתי אפשרי לעבוד בכזה חוסר ודאות. מה, אתה פשוט מדחיק ומתנתק?
"נדמה לי שהטירוף הזה בא לידי ביטוי אצל אנשי החדשות הרבה יותר מאשר אצל אנשים כמוני, שלא נדרשים להעביר טקסטים מדי יום. לאינטנסיביות שלהם, חרף כל הקשיים, באמת צריך להצדיע. מעבר לזה צריך להבין שהעיתון חי וקיים והמנויים מצפים לו בכל בוקר ליד הדלת והמשכורת - לפחות נכון לעכשיו - משולמת, ובמצב הדברים הזה אין שום פריבילגיה לאף אחד לעצור ולהגיד "די". נדמה לי גם שהחיבור שנוצר בשבועות אחרונים בעיתון, בין המוני אנשים שמודאגים מאותו דבר בדיוק, מייצר איזושהי מחוייבות מרתקת של האחד לשני ושל כולם למוצר ולקוראים, מחוייבות שהיא באופן כלשהו גבוהה אפילו מזו שבשגרה. במקרה שלי, העובדה שהפרנסה שלי מפוזרת במידת מה ולא תלויה רק בעיתון, עושה את העניינים מעט יותר נסבלים. אבל אני מסתכל סביבי ומוטרד מאד ממצבם של הרבה מאד אנשים, חלקם בגיל שלא פשוט למצוא בו עבודה חדשה, שהחרדה שלהם מפני המחר היא משהו שמטלטל אותך ומנענע אותך כל יום".

קלמן ליבסקינד (נמרוד סונדרס)
"אם תשאל אותי האם אני מבין מהיכן מגיעה השמחה לאיד, אשקר אם אשיב לך בשלילה". ליבסקינד (צילום: נמרוד סונדרס)

"אשלח את המטומטם לעיתון אחר"

ודאי קראת את הכתבה ב"עין השביעית" על חפץ ועל ההתערבות הבוטה בתכנים. אתה נתקלת בזה? צנזרו אותך, (חוץ מפעם אחת שמוזכרת שם בכתבה) ואני לא מדבר על דעות, יותר על תחקירים.
"אותי לא. בכלל, אני חייב להגיד לך שבכל שנותיי במעריב אני חושב שהייתה רק כתבת תחקיר אחת שלי שמתה שלא בדרך הטבע, וזה היה לפני שנים. אני מרשה לעצמי לחלוק איתך את זה מכיוון שהדבר פורסם בעבר. מדי פעם כשאני מעביר הרצאות על עיתונות ועל תחקירים קם מישהו ושואל "ומה תעשה אם מישהו יעביר לך חומר לתחקיר על שחיתות של בעל העיתון שלך"? ואני משיב בדרך כלל "אז אני אשלח את המטומטם לעיתון אחר". יש שוליים צרים שעליהם נאמר "אל תהי צדיק הרבה". אף אחד לא מצפה ממך לעסוק בתחקירים על מי שמשלם לך משכורת ואף אחד לא מצפה ממנו להיות אפיפיור ולפרסם אצלו תחקירים שימוטטו לו את עסקיו. בשביל זה יש כלי תקשורת אחרים. יש מי שיגיד שהמקורות שלי היו אינטליגנטים דיים כדי לא להעביר חומרים שיהיו קשים לעיכול".

אחרי הראיונות אצל קרן נויבך ואילנה דיין מישהו מהנהלת מעריב הנוכחית דיבר איתך?
"לא אחרי הראיון הזה ולא לפניו".

יש איזה לקח אחד גדול וחשוב שאתה לוקח איתך מהשנה האחרונה, ובטח מסופה המר?
"לקחים יש לי כמעט מכל יום שעובר בחיים. ובכל זאת החודש האחרון הוציא אותי אדם שונה. הקפדתי גם עד היום, בעיקר בתכנית הרדיו שלי ב'גלי ישראל', לעסוק במצוקה של מפוטרים ושל מי שמפעל חייהם נקלע לסכנה. ראיינתי אינספור פעמים את אנשי פיניציה ואת אנשי ויטה פרי גליל ואת עובדי מזנון הכנסת ועוד ועוד. ולמרות כל זה, בשבועות האחרונים, כשאני מרגיש כמעט באופן מוחשי מה קורה סביבי לאנשים שהמחר שלהם מצוי בערפל כבד כל כך, אני קולט פתאום שגם כשחשבתי עד היום שאני מבין מה שהמרואיינים שלי מסבירים לי, לא הבנתי כמעט כלום".

ניר חפץ עורך מעריב בכנס אילת לעיתונות 2011, נובמבר 2011 (ברני ארדוב)
"לא דיברו איתי אחרי הראיון הזה ולא לפניו". ניר חפץ (צילום: ברני ארדוב)

"איפה היינו כשפרנסתם וביתם של עשרת אלפים איש בגוש קטיף נגדעה?"

למדת משהו חדש על עמיתיך ועמיתותיך למקצוע מהמשבר הנוכחי? התאכזבת? או להפך, גילית תעצומות נפש שלא חשבת שיהיו?
"ראשית, הנסיבות הביאו אותי להכיר מאות אנשים שעובדים איתי בחלקים שונים של העיתון, חלקים שאפשר לכנות אותם זוהרים פחות אבל חשובים לא פחות, ושמעולם לא פגשתי. אנשי דפוס, מפיצים, עובדי מקומונים שמפוזרים בכל הארץ ועוד. שנית, אני חייב לציין לחיוב קולגות כמעט מכל כלי התקשורת שהגיעו כדי להפגין איתנו או שסתם הרימו טלפון כדי להגיד מילה טובה. זה חימם את הלב וזה היה גם מה שהביא אותי לפני שבועיים להצטרף להפגנה של עובדי 'הארץ'. הרגשתי שאחרי ההזדהות שלהם עם המצוקה שלנו, זה כמעט בלתי נסבל לא להטות להם כתף כשהם במצוקה".

הפתיעה אותך השמחה - בעיקר השמחה לאיד - של הציבור על המשבר בתקשורת? אתה חושב אולי שלך היה איזשהו חלק בזה?
"אני רואה בביקורת התקשורת כלי חשוב מאד. אם אנחנו עסוקים כל היום בניסיון לתקן עוולות, אז אנחנו צריכים להבין שהטיה של עובדות מטעמים של אג'נדה היא גם סוג של עוול כלפי האמת וכלפי הצרכנים שלה. להגיד שלא צריך לספר על זה כדי לא לגרום שמחה לאידנו ביום נפילתנו, זה בערך כמו להגיד שלא כדאי לספר על מעלליו של האלוף יואב גלנט כדי לא לפגוע באמון של הקוראים בבני האדם".

"מעבר לזה, הטענה שאני אשם בשמחה לאיד בנפילתם של כלי תקשורת באה ממקום מתנשא שחושב שהצרכנים שלנו הם אנאלפביתים שירדו הרגע מהעצים, שאוכלים בננות כל היום, שלא מבינים מה הם רואים בטלביזיה ושאם קלמן לא יגיד להם שלפעמים מלעיטים אותם בזבל, הם לא יבינו לבד. וגם אם נניח רק לצורך הדיון שזה היה נכון, המחשבה שעדיף לא לספר להם את האמת היא מחשבה שמאד לא נוח לי איתה. יש לי אכן ביקורת קשה מאד על המונוליטיות של התקשורת הישראלית אלא שהפתרון המומלץ שלי היה תמיד להילחם, להצביע על הליקויים ולקוות שניתן יהיה לתקן אותם. אף פעם לא הצעתי כתרופה לסגור את העיתונות ולשלוח את אלפי העוסקים בה ללשכת התעסוקה. בכלל, אני מאמין שהבעיה העיקרית של התקשורת היא לא כוונת הזדון של העוסקים בה. הבעיה היא שכשכמעט כולם באים מאותו מקום, חושבים אותו דבר ונראים אותו דבר, המוצר העיתונאי יוצא פחות טוב. קח מערכת ממוצעת בתקשורת שלנו, נסה לשלב בה אחד מירוחם ואחד מקרית שמונה, אחד מבית אל ואחד משילה, אחד מאום אל פאחם ואחד מתרשיחא, ותגלה שיש לך עיתונות מרתקת הרבה יותר".

"ואחרי שאמרתי את כל זה, אם תשאל אותי האם אני מבין מהיכן מגיעה השמחה לאיד, אשקר אם אשיב לך בשלילה. אני לא מצדיק את השמחה הזו אבל אני מבין בהחלט מהיכן היא באה. וכשאני כותב בדמע על פרנסתם של אלפיים איש שעומדת להיגדע וקוראיי משיבים לי בשאלה איפה היינו כשפרנסתם וביתם של עשרת אלפים איש בגוש קטיף נגדעה, אני נבוך. אין לי באמת מה להשיב להם".

רביב דרוקר (בר אומנסקי)
"אם אני צריך לבחור, אז אני הולך על ביביטורס". רביב דרוקר (צילום: בר אומנסקי)

"אם דנקנר היה סבור שאני לא נחוץ לו, אני מניח שהוא לא היה מעסיק אותי"

מה ההישג הכי גדול של התקשורת השנה?
"אני מקווה שהקוראים לא יחשבו שסגרנו מראש את התשובה לשאלה הזו, אבל הדבר הכי חשוב שקרה לעיתונות הישראלית השנה בעיניי היתה הקמת ארגון העיתונאים שאתה מוביל אותו. נכון, אני לא הצטרפתי אליו באופן רשמי משום שבחרתי שלא להצטרף להסתדרות. ועדיין אני חושב שיש חשיבות גדולה לכך שקם מגזר שלם של עיתונאים והחליט להיאבק על מעמדו התעסוקתי. מה שהכי נורא זה שגם בינינו יש עדיין אנשים שלא מבינים איך צריכה להראות מערכת היחסים הנכונה בין בעלי העיתונים לבין הכתבים שעובדים עבורם. לפני כמה ימים כתב נגדי קולגה, בחור שאני מחבב ומכבד, שאני צריך להגיד תודה לנוחי דנקנר שפירנס אותי בשנה האחרונה. שפשפתי את העיניים ולא האמנתי למקרא עיניי. התפיסה לפיה העובד צריך להודות מדי בוקר למעביד על נכונותו להעסיק אותו היא משהו עקום באופן שקשה לתאר. בעל העיתון, כמו כל בעל מפעל, צריך להודות לעובד שלו לא פחות מהתודה שהעובד חייב לו. אם נוחי דנקנר היה סבור שאני לא נחוץ לו, אני מניח שהוא לא היה מעסיק אותי. ואם הוא מעסיק אותי, כנראה שהוא מאמין שאני חשוב לשניים או לשלושה מהקוראים שלו. היה לי ממש עצוב לקרוא את הדברים".

כתבה של מישהו אחר שחבל שלא כתבת בעצמך?
"קורה לי מדי פעם, כשאני קורא או צופה בתחקיר שעשוי היטב, שאני מצטער שהוא לא יצא תחת ידיי. אם אני צריך לבחור באחד כזה, אז אני הולך על ביביטורס לרביב דרוקר".

אם לא במעריב, אז איפה, יש לך מושג?
"בכל מקום שייתן לי את החופש לחקור, לחשוף ולכתוב כפי שהיה לי כמעט בכל 16 השנים האחרונות שלי במקור ראשון ובמעריב".

אתה אופטימי? למה?
"אני אופטימי כתפישת עולם ואני מאמין שהרבה פעמים מצוקה מצמיחה משהו טוב תחתיה. אני שומע את הקולות שקוראים להתערבות ממשלתית בעיתונות ואני חייב להגיד שאני לא שש במיוחד לעניין הזה. יש בזה הרבה מאד בעייתיות. יש לי תקווה שהמצוקה בתקשורת תצמיח מתוכה גיוון גדול יותר מזה הקיים היום, גיוון שיביא איתו יותר דעות, יותר תפישות עולם, יותר אלטרנטיבות. אני מאמין שמכל אלה תצא גם איכות גבוהה יותר".

הפגנת הקוטג' מפגינה מול ביתו של נוחי דנקנר בהרצליה, יולי 2011 (דרור עינב)
"אף אחד לא מצפה ממך לעסוק בתחקירים על מי שמשלם לך משכורת". עובדי העיתון מפגינים מול ביתו של נוחי דנקנר, השבוע (צילום: דרור עינב)

"עיתונאי צריך שהמשפחה שלו תאהב אותו"

ברנז'ה נתפסת כמשהו שמאלני ותל אביבי. אתה חלק ממנה? חלק מברנז'ה אחרת? יש בכלל דבר כזה ברנז'ה ימנית-דתית? אתה חלק מחבורה?

"מעולם לא הייתי חלק ממה שנהוג לכנות הברנז'ה התקשורתית. אני חושב שקודם כל העניין הזה נובע מזה שאני בא ממקום אחר. נולדתי במקום אחר, גדלתי במקום אחר, התחנכתי במקום אחר, העיתון שממנו באתי – מקור ראשון – הוא לא המקום שממנו באה בדרך כלל הברנז'ה. חוץ מזה יש לי בבית אשה וחמישה ילדים שזו אחלה ברנז'ה שבעולם. מעבר לזה, אם הייתי בא מתוך הברנז'ה הייתי מתקשה לכתוב בחופשיות ביקורת על מי שמרכיבים אותה. נדמה לי שקראתי פעם משפט של שלי יחימוביץ, כשעוד היתה עיתונאית, שעיתונאי צריך שהמשפחה שלו תאהב אותו. זהו. יש בזה הרבה מאד. ועם זה, אני חייב לציין בהערכה רבה שבין מי שכתבתי עליהם ומתחתי עליהם ביקורת נוקבת, יש לא מעט שידעו להתייחס אליה באופן ענייני, לא פעם אפילו להסכים איתה. וזה דבר נדיר".

עוד בעורך-אורח:
פויר מסביר: למה בחרתי לערוך את וואלה! ברנז'ה?
פויר חילק את אלו שנכנסו השנה לתפקידם לטובים ורעים
פויר יצא לסיבוב טעימות בעיר וחזר עם מסקנות