נושאים חמים

מבוא לתקשורת, שנה א'

כהונתו של כחלון התאפיינה בבחירה ברפורמות מרחיקות לכת בענף הסלולר, אך בקדנציה של ארדן יהיה קשה מאד לברוח מטיפול יסודי בכשל בשוק שידורי הטלוויזיה המסחרית. טור אורח

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

האם גלעד ארדן הוא יוסי ביילין? זאת השאלה הראשונה שניקרה בראשי כשהודיעו על מינויו של גלעד ארדן לשר התקשורת המורחב (אשר יהיה מופקד גם על תיק רשות השידור היוקרתי).

חכו רגע, אני לא מתכוון לשאול אם ארדן ימציא את אוסלו ב' מאחורי גבו של ביבי או ירוץ לשיחות על הסכם קבע באבו-דיס עם אבו-מאזן. אני מתכוון לפרק הרבה יותר פרוזאי (אך עדיין מרשים ונדיר) ברזומה של ביילין. ב- 1995 מינה אותו יצחק רבין לתפקיד שר הכלכלה. ביילין הודיע לרבין שהמשרד הוא סרח עודף מיותר לחלוטין, ובכוונתו לפרק אותו. רבין גיחך לעברו של הפודל התמים: ממתי שר מחסל את תפקידו בעודו אוחז בו? הוא טעה. ביילין אכן סגר את המשרד והחזיר את המפתחות לשר האוצר. מאז אין יותר שר כלכלה (כלומר, עד החזרת השם לבקשתו של נפתלי בנט), ולמרבה הפלא כלכלת ישראל שרדה.

גלעד ארדן (אילוסטרציה)
אין שר תקשורת בארה"ב ואין שר תקשורת בבריטניה. ארדן (אילוסטרציה)

משרד התקשורת אינו סתמי כמו משרד הכלכלה, אבל נחיצותו גם היא מוטלת בספק בעידן המודרני. ארדן לא באמת רצה בו, (או במשרד הזעיר השני שקיבל – "להגנת העורף"). אולי חלם להחליף את סער בחינוך, או לאחוז בתיק המאוחד של אנרגיה, מים וסביבה, כפי שהוצהר לפני הבחירות. עכשיו הוא עומד בראש משרד שפעם, בימים של שמעון פרס (כלומר, פרס הצעיר יותר), נקרא "משרד הדואר", והיום חולש על שוק שידורים פרוע שמשווע להסדרה, על גופי רגולציה שמתקשים להפריד בין עיקר לתפל, ועל שורה של כלי תקשורת מסחריים שמשלמים המון תמלוגים וסובלים מאוברדראפט.

במדינות נאורות בעולם כמו בריטניה וארה"ב הרגולציה על השידורים המסחריים מופרטת והפוליטיקאים מורחקים ממנה. גם השידור הציבורי במדינות אלה מתנהל תחת רשות שאינה צועדת בתס-תס"חים לפקודות הממשלה. אין שר תקשורת בארה"ב ואין שר תקשורת בבריטניה.

הגשת דו"ח העוני בבית סוקלוב , נובמבר 2012 (בן קלמר)
המליץ להקים את "ברית המועצות" כגוף פיקוח פנים ממשלתי. כחלון (צילום: בן קלמר)

סולמות וחבלים

אצלנו המצב הפוך כמובן: את מנכ"ל רשות השידור ממנה הממשלה (על פי המלצת "השר הממונה"), את הוועד המנהל והמליאה מחלקים על פי שיוך פוליטי, ואת הרשות השנייה לטלויזיה ורדיו מחזיקים קצר קצר וקרוב קרוב עם החלטת השר על מינוי העומד בראשה. ראש הממשלה בנימין נתניהו נחשב לראש הממשלה התקשורתי ביותר, אחד שאוהב להחזיק את כלי התקשורת קרוב לליבו, ומפקח מקרוב על ניהולם באמצעות מינויים פוליטיים ולעיתים גם באמצעות לחצים מאחורי הקלעים. כמה מפקודיו הנאמנים ביותר בליכוד מיררו לתקשורת הסוררת את החיים בקדנציה הקודמת, ואחרים המציאו חוקים (הזויים לעיתים) העלולים לפגוע בחופש הביטוי.

ארדן, לפיכך, צועד לשדה המוקשים המסוכן ביותר של חייו הפוליטיים. כשר להגנת הסביבה הוא נהנה מכל העולמות: גם תחום ערכי שברוב מדינות העולם מייחסים לו חשיבות מכרעת, וגם יכולת להפגין הזדהות עם "הטובים", ולקבל כותרות מחמיאות – כמגינם של החופים הנכחדים של מדינת ישראל (דור, ניצנים, בצת), כאויבם של קבלנים חמדנים הרוצים לבנות בכל שמורת טבע אפשרית, וידידם של הארגונים הירוקים, שהופתעו לטובה מגישתו הפתוחה.

בואו לאכול איתי (יח"צ)
אחריות ישירה על מינוי המנכ"ל. רשות השידור (צילום: יח"צ)

המשימה העיקרית: הסדרת שוק הטלוויזיה המסחרית

אולם, משרד התקשורת ב- 2013 הוא משחק סולמות וחבלים אחר לגמרי. אם כהונתו של כחלון התאפיינה בפירוק המונופול הסלולרי, הרי שברור שבקדנציה הזאת התפקיד העיקרי של שר התקשורת הוא להתעסק בעתיד השידורים המסחריים: בראש ובראשונה הקמת רשות רגולטורית מאוחדת - "ברית מועצות" - שתאחד את הרשות השנייה ואת מועצת הלווין והכבלים, קידום מעבר של ערוצי הטלויזיה המסחריים לרשיונות כמו גם הסדרת הפיקוח על שוק התוכן באינטרנט. בדרך יצטרך להתעמת עם כמה מהתותחים הכבדים במשק.

כאן ייבחן עמוד השידרה של ארדן: האם הוא יהיה מוכן ללכת כיברת דרך ארוכה לקראת ניתוק התקשורת המסחרית מעטיני השלטון, עד כדי לחיצה על כפתור ההשמדה העצמית של משרדו (ובכך להסתכן בעימות ישיר עם הבוס), או שמא קולו יאלם והוא יהפוך לפקיד מן המניין המשייט עם הזרם, כמו שעשה קודמו אחרי שסיים את הסדרת הסלולר. במקרה כזה אולי יתקדם בסולם במעלה הליכוד, אבל ידרדר נמוך נמוך במדד ההערכה הציבורית. העיתונות, שדי חיבקה אותו עד כה, תדיר אותו מרשימת אהוביה.

איילת מצגר (יח"צ)
התנגדה בעבר לרשות שנייה תלויה. מצגר (צילום: יח"צ)

רשות תקשורת עצמאית או כפופה?

ואם כבר מזכירים את כחלון: "תזכיר חוק התקשורת 2012" שהוציאה הממשלה בתקופתו, זכה לביקורת ציבורית נוקבת כעוד לבנה בדרך להפיכת הממשלה לעורך הראשי של שידורי הטלויזיה. החוק ממליץ להקים את "ברית המועצות" כגוף פיקוח פנים ממשלתי, הנסמך על שולחן הממשלה, וממונה במישרין על ידי שר התקשורת. זאת במקום הרעיון הנאור והמודרני של הקמת רשות עצמאית, דוגמת הרשות לניירות ערך, שאנשיה יכולים לפעול במנותק מלחצים והשפעות פוליטיות.

"הצעה שאיננה ראויה", כינו אותה הפרופ' מרדכי קרמניצר ותהילה אלטשולר-שוורץ מהמכון הישראלי לדמוקרטיה בדו"ח שהוציאו, "המשקפת מגמה מסוכנת של חיזוק השליטה בפיקוח על שוק תוכן השידורים המסחריים". החוקרים מזכירים שהקמתה של רשות תקשורת עצמאית היא תנאי יסודי כיום בעולם המערבי, ושישראל הודרה מהשתתפות בארגון הרגולטורים האירופאי בשל כך. ארדן יצטרך להחליט אם פנינו למערב או לערב.

לימור לבנת בכנס בנושא שדולת הנשים, דצמבר 2012 (יותם רונן)
מספיק להיזכר כמה רעש עשתה כל התבטאות קטנה נגד היוצרים. לבנת (צילום: יותם רונן)

על הפרק: יחסים טובים עם התקשורת

עד כאן הנושאים החשובים באמת. אבל ישנן גם הסוגיות הפיקנטיות יותר, והן נוגעות ליחסיו היומיומיים של ארדן עם התקשורת. זו כבר הוכיחה שיש לה סף סבלנות נמוכה מאד לביקורת, ופתיל קצר. כאשר פוליטיקאי מתבטא כנגדה, היא נכנסת בו חזיתית. די לארדן בפליטת פה אחת נגד תחקירים עיתונאיים, או "תקשורת שמאלנית", כדי להפנות את תשומת הלב מהעשיה שלו (מוצלחת ככל שתהיה) לדיבורים שלו. מספיק להיזכר כמה רעש עשתה כל התבטאות קטנה של לימור ליבנת נגד היוצרים.

ואחרון חביב: חברי הכנסת מהקואליציה. בקדנציה הקודמת הם המציאו תחת ידם שלל חוקים ובני-חוקים בנושא התקשורת: החל מהעלאת הפיצויים על דיבה פי שישה, דרך הצעת חוק המתערבת בפלייליסט של המוסיקה בתחנות הרדיו, ועד הגדרת כתיבה נגד צהל כעילה לתביעת לשון הרע. מרבית החוקים עשו את הסיבוב התקשורתי שלהם ואז חזרו להתייבש במגירה. בכל זאת, הם השאירו טעם רע וכאבי בטן למי שהדמוקרטיה בלבבו, כולל ח"כים ליברליים בליכוד. בקדנציה הזאת כבר אין בני בגין, דן מרידור או מיקי איתן (וגם רובי ריבלין מוחלש). במפלגת השלטון הענישו אותם על חוסר צייתנותם. מעניין יהיה לראות אם ארדן קלט את המסר.