נושאים חמים

מזכרונותיו של פנתר פרינט ורוד: כך נולדה העיתונות הגאה בישראל

מיוחד: הדוקומנטריסט יאיר קדר, בעבר מקים העיתונים הזמן הוורוד ותת תרבות, על הימים הראשונים של העיתונות הגאה, ועל הרגע בו גם זו הממוסדת - התחילה לעבוד בשביל ההומואים

לפני עשרים שנה היה המצעד הפומבי הראשון. לא מצעד אפילו, אלא אירוע גאווה גדול בגינת שינקין. ואני זוכר שהדבר הראשון שהדהים אותי היתה התאורה. פעם ראשונה אני רואה כל כך הרבה גייז באור ולא בחשיכה של מועדון או של גן. התאורה, כמובן, רק לעתים היא מחמיאה, אבל מה שהרשים היו המספרים. הכמויות. מה כתבו על המצעד? בעיקר שחייל נח"ל שהצטלם כשהוא יוצא מארון סמלי – הועף מהנח"ל. במקביל הוציא עיתון "דבר", בימיו האחרונים אז, ובהתקף הומופיליה נדיר, מהדורה מיוחדת של כל המוסף הספרותי שהוקדשה לנושאים גאים. כתבתי שם על עמוס גוטמן. זמן קצר לפני כן הוא נפטר. אבל אף אחד לא תיאר את ההרגשה של הגייז שהיו שם. בשביל זה היתה צריכה התקשורת לעבור עוד כמה תהליכים של הבשלה ושינויים. כשאני מנסה להצביע על נקודת ההתחלה, אני רואה לנגד עיניי כמה תחנות:

טור גאווה – יאיר קידר (סריקה)
"הזמן הוורוד" צריך להתבסס על התנדבות ולהיות פרטיזני וזול. "מיטה זוגית" בעיתון (צילום: סריקה)

1992: "העיר", "המכה של הגייז"

שנת 92 בערך, אני מגיע לראיון עבודה לתפקיד מגיה בעיתון "העיר". עולה במעלית עם הכתבים הגאים הבאים: רן רזניק ורונן טל. דלת המעלית נפתחת, ובחלל המערכת יושבים העורך גל אוחובסקי, רגליים משוכלות על השולחן לפניו, עוטות גרביים מעוצבות בצבעים סגול וורוד, לצידו בעל הטור המרשים חזי לסקלי. אני מתקרב לשולחן העורך, לשאול אותו אם הוא מקבל אותי לעבודה. אבל אוחובסקי מקדים אותי – איך הגיי החדש? הוא שואל ללא בושה את רזניק עלי. לא משהו, עונה לו רזניק בזמן שאני מספיק להסמיק. הגעתי למכה של הגייז.

טור גאווה – יאיר קידר (סריקה)
"איך הגיי החדש?". אוחובסקי בשנת 92

1997: "הזמן הוורוד" מתבצע באדיבות מר שוקן

לפנות בוקר. המנקים של מערכת עיתון "הארץ" מגיעים לעבוד. קולות של שואבי אבק בקומת המערכת הרחוקה. בפינת המחשבים של המגזין, יושב המעצב אמיר חסון ומשחק עם הגריד. הוא מעצב טור חדש – מה שמו? אולי השם העדין הכוס המתעורר? אולי מבחן אסוציאטיבי לאינטלינגטים בשם האם אתה אוחצ'? או ליתר דיוק, עד כמה את אוחצ'? מי יודע. מי זוכר. לידו יושבים כמה מתנדבים. הרמנו כמה כריכים מהסבב של הערב שמיועד לעובדי "הארץ". השנה היא פחות או יותר 1997. ו'הזמן הוורוד' מתבצע באדיבות מר שוקן במערכת מוסף "הארץ" – הוא נותן לנו להשתמש בחלל שם ובמחשבים אחרי שעות העבודה.

זה מתחיל בניסוח – הומוסקסואליזם, וממשיך בהעדר החמלה

שנות ה-70: ידיעות אחרונות ו"הגזע המקולל"

ככל הזכור לי, ואני לא מומחה לעיתונות, בשנות השבעים התפקיד של העיתונות בעבודת הגאווה היא שלילי ועוין. השילוב של העובדה שלא היו עיתונאים מחוץ לארון, שהומופוביה היתה קונצנזוס מוחלט ושהעיתונות היתה בשיאה, משרתת את המכנה המשותף הרחב והנמוך ביותר, לפחות בהקשר הזה, הולידה שיח עוין ואלים. בתחילת הסרט "הזמן הוורוד" שילבתי כמה כותרות כאלה. זה מתחיל בניסוח – הומוסקסואליזם, הומוסקסואליסטים, וממשיך בהעדר החמלה.

אחד הביטויים לזה היא סדרת המאמרים של יותם ראובני ב"ידיעות אחרונות" – הגזע המקולל. ולא צריך להוסיף כאן דבר. קו פרשת המים היו שנות השמונים. האיידס תורם לזה את תרומתו – כמו סיר לחץ כזה – שמוציא את כל הפחדים הגרועים מהארון, אבל גם מוציא עוד כמה דברים בדרך.

טור גאווה – יאיר קידר (סריקה)
צריך לטפטף, צריך לנדנד, צריך לזעום. ימי "העיר" (צילום: באדיבות המצולם)

שנות ה-80: "איך נסתיר מהילדים את העמוד הזה?"

בשנות השמונים רשת שוקן מרכזת סביבה את האנשים הצעירים היצירתיים, המדליקים והמבריקים בשטח. בעיקר בעיתון העיר. ואחר כך בחדשות. בתוכם יש פלח של גייז, הם מדברים בינם לבינם. ומתחילים לפתח רגישות לנושא הייצוג. הם בעצמם עוד לא יוצאים מהארון כל כך, אבל הם מתחילים לדאוג לשיפור הטון, הצבע והניסוח בכל הנוגע לסוגיות גאות. ביטוי מובהק לזה הוא הטור בנים באחד העמודים האחרונים של "העיר" – כותב אותו גיי אלמוני בשם משה. הוא מספר על חייו בעיר הגדולה. הטור הוא רב קסם, וממכר ממש עבור הומואי התקופה. הכותב שלו הוא בעילום שם – אחר כך יתברר שזה גל אוחובסקי.

חלק מהעיתונאים הגאים האלה עוזבים את העיר ומגיעים, בשל כשרונם, ל"ידיעות", "מעריב" ו"הארץ". ושם הם ממשיכים בפעילות המאפיה הוורודה הזו. איציק יושע – שבא מ"חדשות" והגיע ל"ידיעות" – היה מאוד בולט בתחום הזה. המנגנון הוא כמו מים על אבן – צריך לטפטף, צריך לנדנד, צריך לזעום. אם יש ידיעה שכתובה בלשון הומופובית צריך להפוך שולחן.

כשממציאים את "עכבר העיר", אני מגיע לעורך ומציע לו לעשות עמוד קבוע לגייז. הוא חושב כחצי דקה, ואז אומר, "לא, אי אפשר, יש ילדים שקוראים את העכבר. איך נסתיר מהם את העמוד הזה?".

עיתון מגעים (סריקה)
היכן עוד היה אפשר להשיג כאלה? "מגעים" (צילום: סריקה)

הימים של "מגעים": תמונות עירום, נערי ליווי וקצת פלילים

במקביל למאפיה הוורודה הזו, מתחילה להתפתח עיתונות קהילתית. העיתון הראשון שהכרתי היה "נתיב נוסף" – שהיה עלון פנימי של האגודה לשמירת זכויות הפרט. אחר כך מגיע מרק אריאל ומוציא לאור את "מגעים" – אני חושב שזה המגזין העצמאי הראשון לקהילה. יש בו המון תמונות עירום. שזה מאוד משמח. היכן עוד היה אפשר להשיג כאלה? ויש סיפורים קצרים ויפים וקצת ניוז. אני מתבונן בסקרנות בעיתון – ומנסה ללמוד את יתרונותיו ואת חסרונותיו. בייחוד כשהוא נסגר על רקע שערורייה קטנה שמערבת חשבון בזק, נערי ליווי וקצת פלילים.

אני לומד בעיקר ש"מגעים" מכוון את עצמו רק לגייז, רק לבנים, ולא מגיע ללסביות ולטרנסים ולבי. שהוא נמכר בקיוסקים ובמקומות שמחייבים יציאה מהארון מול המוכר. ושהמודל הכלכלי הוא במלה אחת – בלתי אפשרי. ב-1996 אני מחליט לעשות פרויקט חדש – להקים עיתון שייצור שיח גאה עצמאי ובלתי תלוי. כלומר, לא מישהו שיכתוב משהו בעד גייז בדבר או ב"העיר", וינציח את השיח הלה"טבי כשיח שנסמך על שולחנם של אחרים, אלא לכונן שיח להט"בי עצמאי – בלתי תלוי בסטרייטים – שיאפשר בניית מכנה משותף רחב. ולכן עיתון "הזמן הוורוד" פנה לכל אגפי הקהילה – הומואים, לסביות, טרנסים ובי, ולא רק לבנים, והופץ חינם ובערימות בנקודות חלוקה שלא חייבו יציאה מהארון מול מוכר – וכך גם הגיע לארוניסטים. "הזמן הוורוד" צריך להתבסס על התנדבות ולהיות פרטיזני וזול.

טור גאווה – יאיר קידר (סריקה)
היעד: לכונן שיח להט"בי עצמאי – בלתי תלוי בסטרייטים. "הזמן הוורוד" (צילום: סריקה)

1998: שמיכה של תקשורת תומכת

וכך בשנת 1998 – שהיא שנת שיא של הקהילה – עם מצעד גדול ראשון בחסות עיריית תל אביב, עם הניצחון של דנה באירוויזיון – יש כבר שמיכה של תקשורת תומכת – מצד אחד, עיתונאי המאפיה הוורודה ובני טיפוחיהם פרושים על פני העיתונות הכתובה החילונית, ומצד שני, העיתונות הקהילתית – שזה הזמן "הוורוד" בשלב הזה. והשמיכה הזו פועלת בתוך שיתוף פעולה עם הגורמים הקהילתיים השונים – אנשי האגודה, המועדונים, הארגונים וכו.

בשנות האלפיים נכנסים לתמונה גם השחקנים של אתרי האינטרנט, והם מלווים את הדעיכה של הפרינט הקהילתי ומחליפים אותו במידת מה, עד שגם הם עצמם דועכים ונעלמים.

דנה אינטרנשיונל באירוויזיון (AP)
שנת שיא של הקהילה. דנה אינטרנשיונל (צילום: AP)

שנות האלפיים: מי שזלזל – חטף

כשאני מסתכל על היחסים הכלליים בין התקשורת לבין פרויקט הגאווה שלנו, אני רואה לנגד עיני רצף של עשייה. העקרונות הבסיסיים נקבעו באמצע שנות התשעים – עיקרון של הפוליטיקלי קורקט – צריך לדבר, לכתוב ולעסוק באנשים גאים לפי השפה המתוקנת ביותר האפשרית. אין לזלזל בכך. ומי שזלזל – חטף. עוד עיקרון – הקהילה עצמה לא עוסקת בהדרה. וזה לקח שנלמד גם כן על פני השנים – בעבר היתה דרישה שהאגודה לא תכלול טרנסים. שביסקסואליות אינה זהות. וזה גם נפסק. ועוד עיקרון – שחלון הראווה הוא המהות. שהייצוג הוא לא רק הציפוי והעטיפה, אלא גם המשמעות והעיקר. ושביטויים של הומופוביה ואנטי-הומואיות לא יתקבלו בשום סימפטיה, הבנה או חמלה. בשום פנים ואופן לא. ועיקרון אחרון – שצריך להציף - כל הזמן לדאוג שיהיו עוד ועוד אייטמים גאים, באופן גאה ובנוסח גאה.

עברי לידר יוצא מהארון (יח"צ , מיכה קרישנר)
על המצע שלהם ניתן היה לעשות כתבות צבע של שישה עמודים. עברי לידר על שער סופשבוע של "מעריב" 21.12.2001 (צילום: מיכה קירשנר)

האני מאמין הזה – כלומר, סך כל העקרונות הללו – עוצבו ונלמדו תוך כדי הליכה ותוך כדי עשיית טעויות, אבל אומצו על ידי קאדר קטן של אנשים מסורים לעניין הגאה. הקאדר הזה העביר את הקודקס הזה הלאה – לעורכים ולבמאים ולתסריטאים בטלוויזיה, למנהלי ערוצים ורשתות, לעורכי מדורים וטורים באינטרנט ובפרינט, לעיתוני הנשים ולעיתונים קהילתיים מקריית שמונה ועד אילת. על המצע שלהם ניתן היה לעשות כתבות צבע של שישה עמודים ב"7 ימים" על יציאה מהארון של זמרים, לעשות כתבות מגזין בערוץ 2 על יציאות מהארון של ידוענים.

שער העיר בוורוד (סריקה)
ליווה את הדעיכה של הפרינט הקהילתי. "העיר בוורוד" (צילום: סריקה)

מה קרה לתקשורת הקהילתית עצמה? היא נעלמה

אני זוכר ששוחחתי לפני כמה שנים עם רמי הסמן, חוקר שיווק ופעיל יקר בנושאי גאווה ואיידס. הוא סיפר לי על המגזר השלישי. עד שנות השמונים היו יחסים ברורים בין המציאות לבין הייצוג שלה. בין הצרכנים של התקשורת לבין התקשורת שמתעדת את המציאות. ובשנות השמונים מתחיל מהפך טכנולוגי וכלכלי שמשנה את תחום התקשורת – מופיעה הטלוויזיה הרב ערוצית, מופיע האינטרנט ובעקבותיהם מתפתחים ענף הפרסום – יש שפע של מקומות עבודה, ויש שפע של כלי ביטוי ותקשורת. בעצם נולד מגזר גדול ומשמעותי חדש, ובתוך המגזר הזה יש נוכחות עצומה של גייז, הרבה מעבר לשיעור באוכלוסיה. והמגזר השלישי המתווך הזה – הוא שומר הסף של הגאווה הישראלית. מה קרה לתקשורת הקהילתית עצמה? באופן מוזר ומעניין, היא נעלמה. אין מכנה משותף שיחזיק מצע של תוכן לקהילה באופן קבוע. מה זה אומר על הקהילה בשנת 2013? שאלה טובה.

* יאיר קדר, דוקומנטריסט ("הזמן הוורוד", 2009, "7 הסלילים של יונה וולך", 2012), ייסד את העיתונים "הזמן הוורוד" ו"תת תרבות"