נושאים חמים

"אפשר לומר הרבה דברים על בן צבי. הוא לא נוכל"

ייתכן שהוא חרק שיניים. אבל הוא לא השמיע ציוץ. החופש שזכינו לו היה מוחלט. כך שאני יודע שאני אמור לנעוץ בו עוד סכין. אבל צר לי, אני לא מסוגל לספק את הסחורה. בן דרור ימיני אולי נפרד, אבל מסרב לעשות חשבון נפש. מאמר אורח

לפני ארבעה ימים ביקש ממני עורך וואלה! ברנז'ה, דוד ורטהיים, לכתוב מאמר על מעריב בימים הללו. ישבתי מול המסך ובהיתי. זו אחת הפעמים היחידות בחיי שאני מתקשה. שיטת העבודה שלי היא הרבה מאוד עיון ואיסוף חומרים. ואחר כך – תן לאצבעות ללכת במקומך. הן עושות את העבודה בקלילות.

לא הפעם. הפעם זה קשה.

קראתי לפני פרסום המאמר הזה מאמרים מרגשים של עיתונאים אחרים - טלי בשן, אריק בנדר וישי פרידמן, וגם כתב אישום, כמו זה שפרסם כאן יואב ריבק. אני מניח שפספסתי עוד רבים אחרים. ניחוח של עצבות וייאוש מרחף מעל כולם. ולמרות זאת, אני מסרב לעשות עוד חשבון נפש, משום שאני רוצה לקוות שזה לא סוף הדרך. כל הנתונים נגדי. אני יודע שזה סירוב פסיכולוגי. אני בדיסוננס קוגניטיבי. אבל עורך האתר דורש. אז אנסה.

העיתון הפתוח ביותר והמגוון ביותר

ראשית, אין שום קשר בין איכות לבין הצלחה. מעריב לא היה העיתון הגרוע ביותר בשנה האחרונה. להפך. הוא היה העיתון הפתוח ביותר, המגוון ביותר, עם צוות נהדר שכלל את קלמן ליבסקינד, אראל סג"ל, שלום ירושלמי, נדב איל, אמיר רפפורט, עמירם לורד, אורי אליצור, ועוד רבים שיסלחו לי שאינני מזכיר, ועם עורכים מעולים, כמו אליק מרגלית, וראשי דסק שהיו תמיד רעבים לחומרים ותמיד מקצועיים.

שנית, אין שום קשר בין "תקשורת שמאלנית" לבין הצלחה של עיתון. עם כל הכבוד לביקורת המוצדקת והלא-מוצדקת על הטיות התקשורת, ויש הטיות, הציבור לא הגיע בהמוניו ל"מקור ראשון", וגם לא למעריב, למרות שלראשון הייתה תדמית לאומית וימנית, והשני היה הרבה יותר מאוזן ומגוון מכל עיתון אחר, ובשנה האחרונה יותר ויותר.

שלישית, למרות שבימים האחרונים זה צו האופנה והברנז'ה, וזה מה שמשמיע ועד עובדי מעריב, אני מתנגד להצטרף לעליהום על שלמה בן-צבי. אפשר לומר הרבה דברים על האיש. הוא לא נוכל. בשנה האחרונה יצא לי לדבר אתו לא יותר משלוש פעמים. לא היינו חברים ולא מקורבים. לא אעיד על עצמי שאני מכיר אותו. אני לא. אבל מי שהפסיד תשעים מיליון שקל בשנה, קצת קשה לי לקרוא לו נוכל, גם אם ברגע האחרון הוא עשה תרגילים כדי להציל משהו. ייתכן שאני טועה. ייתכן שבשעת הנפילה נעשו דברים חמורים יותר מאלה שאני יודע עליהם. אבל לו היה האיש נוכל כל כך מוצלח, מצבם של מעריב ומקור ראשון היה גם הוא קצת יותר מוצלח.

לא חסיד של מפעל ההתנחלויות

רביעית, סיפור אישי קטן. שבועות בודדים לאחר שבן-צבי רכש את העיתון, כשאני בשבתון בבוסטון, קיבלתי הצעה מפתה מעיתון אחר. מאוד מפתה. חשבתי שהגיע זמן שינוי. כן, גם אינטרס אישי, גם מסגרת מבטיחה. אבל חשבתי גם, שלפני שבן-צבי קורא על העזיבה שלי באתר הזה, ההגינות מחייבת להתקשר אליו, למרות שמעולם לא דיברתי אתו לפני כן. הוא ביקש לחזור אליי לאחר שעה. הוא חזר. "אל תעזוב", הוא ביקש. "מאז שנכנסתי לעיתון, מספרים עליי שאני איש ימין, שאני משנה את התוכן, ועוד הרבה סיפורים. אתם הפגנתם ונאבקתם כדי שהעיתון ישרוד. אני הרמתי את הכפפה. אני הולך להשקיע הרבה מאוד כסף. אז תנו לי לפחות מאה ימים של חסד. אם אתערב, הוא אמר לי, אם אגביל אותך, אתה מוזמן לעזוב באותו יום".

משהו בתוכן ובנימה בכל זאת שכנעו אותי להישאר. הוא עמד במילה שלו. הכתיבה שלי היא אמנם מאוד ציונית, אבל אני לא חסיד גדול של מפעל ההתנחלויות, שבן-צבי הוא חלק ממנו. אף פעם לא שמעתי ממנו מילה. אף פעם לא התבקשתי לשנות משהו מהנימה. לצדי הופיעו הטורים הקבועים של ירושלמי ואיל. ייתכן שהוא חרק שיניים. אבל הוא לא השמיע ציוץ. החופש שזכינו לו היה מוחלט. כך שאני יודע שאני אמור לנעוץ בו עוד סכין. אבל צר לי, אני לא מסוגל לספק את הסחורה.

שום דבר עדיין לא אבוד

הסיפור של מעריב הוא הסיפור של התקשורת הישראלית.

"הארץ" בקשיים, וזה לא משמח אותי, למרות שיש לי ביקורת על הכיוון שלקח העיתון בשנים האחרונות. ערוץ 10 מצוי באופן מתמיד בסכנת סגירה. רשות השידור, על הרדיו והערוץ הראשון, כבר מצויים במסלול סגירה, בעקבות המלצות ועדת לנדס. ל"ישראל היום" אין יומרות לעצמאות כלכלית. הוא זוכה לתמיכה נדיבה. אין לי מושג מה מצבו של "ידיעות אחרונות", אבל גם שם הקשיים אינם קטנים. כולי תקווה שמצבו של "סופהשבוע" רק משתפר. עברה שנה מאז התחיל לצאת. אולי, מי יודע, שם זה יהיה קצת יותר מוצלח. כך שבעצם, רוב כלי התקשורת בישראל מצויים בסירת המשבר.

איך יוצאים מהמשבר הזה, שהוא לא רק המשבר של מעריב ומקור ראשון, אלא של התקשורת הישראלית? אנחנו, העיתונאים, מתמחים בהגשת כתבי אישום. הפעם אין לי גם כאלה. ייתכן שהמשבר הזה, העמוק בתולדות התקשורת הישראלית, הוא פועל יוצא של שינויים הרבה יותר עמוקים בעולם התקשורת והצריכה. כן, גם המעבר של צעירים, ולא רק צעירים, לעולם האינטרנט. אבל זו רק סיבה אחת. בוודאי לא בלעדית.

עיתונים אינם רק עסק כלכלי. עיתונים הם יצור כלאיים. הם פועלים כחברה פרטית, אבל הם חוסים תחת הגנות חוקתיות של המשפט הציבורי, משום שבלעדיהם אין דמוקרטיה. כך שצריך להתעלם מהטוקבקים, שהיו ועוד יגיעו, של השמחה לאיד, של ההשמצות, של הנאצות. צריך להבין שהסיפור הרבה יותר קשה.

ובכל זאת משהו אופטימי. עיתונים רציניים כמו ה"ניו-יורק טיימס" וה"לה-מונד" עברו בשנים האחרונות משברים קשים. ידיד טוב מה"לה-מונד" אמר לי רק לפני שלוש שנים שאין סיכוי שהעיתון יחזיק מעמד. איכשהו, תוך ביצוע תכניות הבראה, הם הצליחו לעבור את המשבר. האם יש סיכוי שתשועה דומה תצמח למעריב או מקור ראשון? אין לי מושג ירוק. אבל אני מתעקש לקוות ששום דבר עדיין לא אבוד.

* הכותב הוא עיתונאי, בעל טור, עורך ופובליציסט הנחשב לאחד מבכירי הכותבים במעריב.