נושאים חמים

הכלי העיתונאי החדש: חוק ההתיישנות

במקביל לדיווחים המזעזעים על האונס הקבוצתי, קיבלנו הדגמה מאלפת מבכירי עיתונאינו בכמה פרשת סילבן שלום היא אנטי-סיפור. האם באמת צריך להסביר להם שהתיישנות לא חלה על סיפור עיתונאי ולא על בירור ציבורי? דעה

למדינה שלמה התכווצה הבטן אתמול למשמע החשדות לאונס קבוצתי של נערה בת 13. כל מי שיש לו בת רוצה נורא להאמין שאם חלילה תיתקל בטורף – תדע מה לעשות: להתלונן אלינו, להתלונן במקום העבודה, להתלונן במשטרה. או אפילו טוב יותר, להכניס בעיטה חזקה בביצים ולברוח. בכל פעם שעולה פרשה בלתי נתפסת כזאת, מיד מתחילה מקהלה לשיר את הפזמון: צריך ענישה, צריך הרתעה, צריך סיקור, צריך חינוך. ובעיקר: צריך לעודד בחורות להתלונן, לא לפחד כלל.

מעניין. ממש במקביל לדיווחים המזעזעים על האונס הקבוצתי, קיבלנו הדגמה מאלפת מבכירי עיתונאינו ב"חינוך למודעות". פרשת סילבן שלום הוציאה את המיטב שבמירע – והשילוב בין עיתונאים שלא רוצים לבדוק עובדות, לבין אלוהי "הפייסבוק", יצר עליהום כזה על מתלוננת, שדי בו כדי להשאיר דורות של נאנסות ומוטרדות עמוק עמוק בארון עם הטראומה שלהם. הקרקסן ירון לונדון, במופע גס רוח במיוחד, דיבר על מציצות ואז שלף לשון במחווה ארצ'י באנקרית. הספקולנטית אורלי וילנאי החליטה שלהד"ם – שלום כנראה זכאי כי הוא אדם נחמד ולבבי.

אפילו עיתונאי רציני בדרך כלל כמו יובל יועז, מיהר לשפוט, וייחס לחשיפה עיתונאית לגיטימית את הכינוי "טרור עיתונאי" במאמר עתיר שגגות. הסנטימנט הבולט בתגובות האלה, וברבות אחרות, היה כזה: לנוכח הזמן שחלף, בואו לא נברר את האמת. עדיף שתישאר קבורה אי שם מתחת למצעים המצחינים שבחדר המלון.

"כולם ידעו ולא פרסמו"

מתבקש לשאול: תגידו, התחלקתם על השכל? לא כל כך מזמן הורשע כאן נשיא מדינה באונס. צונמי של מצקצקים התריע נגד שתיקת העיתונאים. "כולם ידעו ולא פרסמו". אבל אז, בפרשה ההיא, היתה בעיה אובייקטיבית: במשך שנים אף בחורה לא הסכימה להתלונן. לא כך פני הדברים הפעם. בחורה צעדה קדימה והתלוננה. היא מוסרת עדות במשטרה, ומוסרת עדות בפני המקרופונים. עדותה סדורה, פרטנית ועניינית. היא מספקת שלוש עדות נוספות ששמעו את אותו הסיפור ממנה בזמן אמת. היא התייצבה בפני פוליגרף (פעמיים), וסיפורה עומד בכל סטנדרט עיתונאי קיים.

לו גלי צה"ל היו קוברים את העדויות האלה, היינו אומרים בצדק שהפעילו צנזורה. היינו תוהים אם השר הרים טלפונים למפקד גל"צ. במקום זאת, ראינו מפגן של עיתונאות אחראית בשתי תחנות הרדיו הציבוריות שלנו, כזאת ששואלת את כל השאלות המתבקשות. בין השאר, למה המתלוננת חיכתה 15 שנה? כן, זה מטריד. חבל שלא התלוננה בזמן אמת. מצד שני, לנוכח התגובות הפושטיות של לונדון ווילנאי – אולי חבל שהתלוננה בכלל.

חובה לפרסם, כל אקט אחר הוא בבחינת פשע עיתונאי

ועוד אומרים לנו: "יש על הסיפור התיישנות". הנה כלי עיתונאי חדש בארגז הכלים של המקצוע החבוט ביותר בעולם. "התיישנות". האם באמת צריך להסביר לעיתונאי בכיר וותיק שהתיישנות לא חלה על סיפור עיתונאי ולא על בירור ציבורי? מערכת המשפט מחויבת לתחום את ההליך הפלילי בתקופות, כדי להימנע מניהול משפטים לנצח. המערכת העיתונאית, לעומת זאת, פועלת בזירה אחרת. חובתה לבחון את הראיות גם במנותק מההקשר המשפטי, ולשאול את עצמה האם יש ענין ציבורי בפרסום, והאם עשתה את המירב שביכולתה לעשות כדי להוכיח "אמת דיברתי". מרגע שהגיעה למסקנה שהתשובה חיובית, חובתה לפרסם. כל אקט אחר הוא בבחינת פשע עיתונאי.

אבל הכי משעשע הוא הטיעון כי "לשר אין אפשרות להתגונן". לונדון, אתה רשאי עכשיו לשחרר את המחווה הארצ'י באנקרית. סילבן שלום הוא אדם בוגר עם המון ניסיון פוליטי וגישה עצומה לכלי תקשורת. יש לו דוברים ויועצים ויש לו פה ושכל חריף. הוא יכול להתראיין ולתת את גירסתו. הוא יכול להכחיש. אם הוא באמת סבור שמדובר בניסיון סחיטה פוליטי כדי להוריד אותו מהמירוץ לנשיאות – הוא רשאי (ואף חייב) להגיש תלונה במשטרה. בדרך, הוא יכול (וצריך) לנסות ולהסביר מי עומד מאחורי המזימה. דליה דורנר? רובי ריבלין? הוא יכול, למשל, להתחיל במתן תשובה עניינית לשאלה האם היתה לו איזשהי מערכת יחסים עם הבחורה המדוברת. כזכור, קצב שיקר בנקודה הזאת, ואחר כך התחרט.

עדיפה האמת המקשישה על פני שקר, הסתרה ומניפולציה

כן, "האמת" היא יצור מתעתע וקריפי. לפעמים היא זוחלת אליך בשקט ומפתיעה אותך עשר ועשרים שנה אחרי. חבל שלא התלוננה אז. חבל שאלדד יניב לא סיפר על מעשיהם של לקוחותיו בזמן אמת. חבל ששולה זקן לא חתמה על עיסקת הטיעון ושברה את קשר השתיקה עם הבוס שלה בתחילת החקירה. חבל שהאמת יוצאת לאור באיחור. עדיין, אני מעדיף את האמת המקשישה, המיובלת והמאוחרת על כל דבר שקר, הסתרה ומניפולציה.

באמת שאין לי מושג מה עשה סילבן שלום או לא. לא שמעתי אפילו שמועות. גם אני פגשתי בו, פעם אחרונה לפני כמה שנים בלוס אנג'לס, בביתו של קונסול ישראל בעיר. הוא היה מקסים אלי. אני בהחלט חושב שהוא רחוק מלהיות הגרוע בפוליטיקאים הישראלים. אני אפילו חושב שהדמוניזציה של רעייתו היא לעיתים קרובות מופרזת ומרושעת.

אינני שייך לתא העיתונאיות, אינני טרוריסט עיתונאי, ובינינו, גם לא כל כך אכפת לי מי יהיה נשיא המדינה. הייתי מעניק לפרס עוד שבע שנים בתפקיד, ומביא את ברברה סטרייסנד לחגיגות המאה שלו במשכן. כן התיישנות, לא התיישנות – כעיתונאי, כאזרח, כאבא לילדות: אני רק רוצה שכמה שיותר מהאמת תצא לאור.