נושאים חמים

שתיקת הברווז

עם כל הביקורת, אדלסון ו"ישראל היום" לא המציאו את הקונספט של ראיון אינטרסנטי מובהק. אלא שלהבדיל מאחרים, הראשון לא הסתפק במשיכה בחוטים ואמר את הדברים בשמו וללא מתווכים. נוני מוזס, אבי צבי ואלי עזור לא עושים אפילו את זה. דעה

הראיון שפורסם בסוף השבוע ב"ישראל היום" עם שלדון אדלסון - מו"ל העיתון ממשכנו בארה"ב, עורר לא מעט תגובות מזלזלות בעולם התקשורת. רובן נגעו, בצדק, במופרחות ומופרכות ההחלטה להציג את הראיון כ"עיתונאי" או הישגי - בעוד שברור שהוא היה הכל חוץ מזה.

את מי הצליח רביב דרוקר לראיין כשערך ליממה את וואלה! ברנז'ה, ראיתם. הוא רצה לספר לכם את מי לא

דווקא בגלל הקונצנזוס המובן הזה, שמצטרף לעליהום (המוצדק בחלקו) על הסטנדרטים העיתונאים הבעייתיים והמוכרים של "ישראל היום", שווה לזכור פרט שנוטים לשכוח: אדלסון הוא לא הראשון ולא האחרון להתראיין מתוך אינטרס צר וברור, ועיתונו לא יהיה הראשון שחוטא כך לאתיקה העיתונאית הבסיסית. אנשי עסקים גחמניים, וגרוע מכך - עיתונאים שלא חוששים לשתף איתם פעולה, היו שם לפניו ויהיו אחריו. וכן, עם כל הקושי לומר זאת - צריך להכיר בנכונותו של אדלסון להגיע לפרונט ולהגיד את הדברים בשמו, במקום לשלוח לוביסטים או מושכים אחרים בחוטים להביע את מסריו בתקשורת.

נוני מוזס לא לבד

שווה להסתכל לאמת בעיניים: במציאות של 2014 הסיכוי לקבל בישראל תגובה לציטוט, לא כל שכן ראיון עם איש תקשורת בכיר, גם אם כל מטרתו היא לקדם את ענייניו או כלי התקשורת שלו, הפך למצרך נדיר עד לא קיים. "אף אחד לא הצטער על ראיון שלא נתן"? לפוליטיקאים מתברר, יש עוד מה ללמוד.

את מי מקדם באמת נוני מוזס? האם תמונתיהן המחמיאות ב"ידיעות אחרונות" של השרים ארדן ובנט חדשות לבקרים קשורות לחוק החינמונים? ואיך בדיוק עובד מערך האינטרסים הכלכליים של סיקור עיתוני הקבוצה את חברת HOT או סוכנות התוכן ADD איתן הוא כרוך בקשרים עסקיים או משפחתיים עמוקים? על כל אלו, היה מעניין לקבל תשובות – אולי אפילו אם שלמה ארצי היה המראיין שמנסה להוציא אותן.

למרבה הצער, נוני מוזס לא לבד. במדור זה (או באחד ממתחריו) יכול היה להתפרסם רק לפני שבוע, ביום העצמאות, ראיון חג מיוחד עם אחד מהעורכים הבכירים מאחד מכלי התקשורת המרכזיים בישראל. כזה שגם אם היה מותנה או מוגבל - היה משקף את ההבנה הבסיסית של המרואיין בדיאלוג עם קהל הצופים-קוראים שלו, ובשקיפות הנדרשת לשם כך. על כיסא המרואיין יכל לשבת מנכ"ל רשת אבי צבי, שקולו לא נשמע בתקשורת זה שנים, או מנכ"ל קשת אבי ניר אשר למעט ראיון מלטף במיוחד לפני כשנתיים למוסף "גלריה" של "הארץ" בו גם נבחר אחר כך – איך לא - כאיש המשפיע ביותר בתרבות הישראלית, כמעט ולא התראיין בעשור האחרון. זה יכול היה להיות עורך "ידיעות אחרונות" רון ירון שקולו לא נשמע בפרהסיה מעולם או להבדיל - עורך "ישראל היום" עמוס רגב שבאופן קונסיסטנטי נמנע מכל הופעה בתקשורת.

אפילו הקשת SEND עם ההצעה לראיון היא בזבוז זמן

אותו כיסא יכול היה כמובן גם לאכלס את מי שמינה אותם לתפקיד – כאמור, מו"לים כמו נוני מוזס, שלדון אדלסון (לא בראיון לעובד הכפוף לו או בסינק קצרצר בעמידה לעמית סגל) ואלי עזור אשר רק החודש השלים את רכישת מעריב. לאחרונים אגב, מטעמים שכבר הפכו להיות כאילו ברורים מאליו, ההערכה הרווחת היא שאפילו הקשת ה-SEND למייל עם ההצעה לראיון היא בבחינת בזבוז זמן.

במילים אחרות, אם תהיתם, מה דעתו של אבי צבי על כמות הריאליטי שמציפה את המסך, מה תשובתו של אבי ניר לציבור הישראלי שהפך לשדה הניסויים של הפורמטים הבינלאומיים שהוא מפתח, איך מסביר רון ירון את הסיקור האוהד לאהוד אולמרט עד הרשעתו בדין ולמה באמת רכש אלי עזור את מעריב – כל שנותר לכם הוא להקיש סולמית למחלקת היח"צ של החברה – כדי לקבל (שוב) תשובה שלילית.

יוצאי דופן: עמוס שוקן ואלוף בן

שלא לציטוט, אומרים במחלקת היח"צ של "רשת" כי האסטרטגיה התקשורתית של הזכיינית הייתה מאז ומעולם "שהמנכ"ל לא צריך לדבר עם התקשורת, והמסך מדבר בעד עצמו" – טענה שכמובן מתאיינת כשמדובר בקידום טאלנטים לראיונות עבור יחסי ציבור לאחת מתוכניותיה; במתחרה "קשת", שם נהג אבי ניר להופיע מעת לעת בפסטיבל ראש פינה זצ"ל ומאז – ממלא פיו מים, לא ממש מספקים הסברים; ב"ידיעות אחרונות", כאמור, מו"ל העיתון מאמין בדביקות כמעט דתית בשתיקה תקשורתית; ומאלי עזור – אשר בשנים האחרונות הופך לאחת מדמויות המפתח בצמרת אחזקות התקשורת בישראל – גם קבלת תמונת יח"צ לארכיון היא בבחינת הישג.

לציבור הקוראים, הצופים אבל בעיקר עובדי הענף בישראל – כך המסר שיוצא מפי מנהליו הבכירים – לא מגיע דין וחשבון ישיר על התנהלותם. יוצאי דופן הם מו"ל קבוצת "הארץ" עמוס שוקן, ועורך העיתון אלוף בן אשר מאפשרים מעת לעת – ובגבולות גזרה ותנאים מסויגים מאד – להשיב על שאלות קשות.

במילים אחרות, הראיון מעורר ההדים והמביך עם שלדון אדלסון, הזיק, תדמיתית לפחות, קודם כל ל"ישראל היום". את המבוכות שיוצרים שאר המו"לים ומזיקים לנו לא בהכרח פחות – כנראה שלא נזכה לראות בקרוב.