עובדי ידיעות, הכירו: הפגנה

בידיעות אחרונות הופתעו לגלות אתמול (ראשון), כנראה לראשונה, את חשיבות הסולידריות העיתונאית. האירוני הוא שדווקא הפגנת בחירות מול בניין המערכת היא זו שהובילה אותם לתובנה המאוחרת.

"מה שהתרחש הערב בתל-אביב היה הפגנה מבית-היוצר של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא זה שמאשים השכם והערב את התקשורת בכל הרע שבעולם. הוא זה שהפך את השנאה לעיתונות לחלק מקמפיין הבחירות שלו. צעירי הליכוד שמעו ועשו: הערב הם הגיעו חמושים בדגלים ובשלטים בגנות 'ידיעות אחרונות' לבניין מערכת העיתון" - כתב אמש מי ששימש בעבר ככתב הפלילים של העיתן ניר גונטז' בטור באתר העין השביעית, תוך שהאשים את חבריו, הקולגות מכלי התקשורת האחרים, בשתיקה. "מה שקרה הערב מול בית 'ידיעות' הוא תקיפה ציבורית בנסיבות מחמירות. ואתם, חברי למקצוע – התאיינתם".

ראשית, לעניין העקרוני. עובדי ידיעות - קבלו ידיעה חדשותית מסעירה: מותר לתקוף מדיניות עריכה של עיתון. מותר לתקוף אותה בפוסטים בפייסבוק, בבלוגים, בטלוויזיה, בשלטי חוצות, בטורים לא אלגנטיים בעיתון המתחרה, ואפילו, השם ישמור, בהפגנה בה ניצבים "נציגי מפלגת השלטון" חמושים בלא פחות מדגלים מול בניין המערכת.

גם ניר גונטז' ודאי זוכר, או לפחות שמע, על הרשימות השחורות והלבנות של מו"ל העיתון נוני מוזס. הוראות שקטות וציות עיוור להן מזכירות התנהלות של משטר פאשיסטי. הפגנות, לעומתן, מזכירות קצת יותר התנהלות תחת משטר דמוקרטי. זו אינה "תקיפה ציבורית בנסיבות מחמירות" כי אם נשמת אפה של הדמוקרטיה, גם אם ריחה אינו נעים פוליטית.

בהמשך, מביע גונטז' פליאה כיצד איש מחבריו למקצוע לא הגיע לבניין המערכת כדי להביע סולידריות עם החברים הנצורים בבניין העיתון "כשתוקפים רופא בבית-חולים – שביתת המחאה כוללת לא רק את בית-החולים שבו אירעה התקיפה, אלא את כל בתי-החולים", כתב. "כך גם נוהגים המורים ועורכי-הדין וכל בעלי המקצוע המכבדים את עצמם".

כאן כבר ראוי לתת לקוראים שיעור בהיסטוריה של העת האחרונה: איפה היו עובדי ידיעות אחרונות בשלוש השנים האחרונות כשערוץ 10 נאבק על חייו; כמה אייטמים שצידדו בעובדי רשות השידור הנאבקים על עתידם פרסם העיתון (לעומת תמונות מחמיאות עד כדי חשד של שר התקשורת דאז גלעד ארדן שפורסמו חדשות לבקרים); בכמה הפגנות של עיתון הארץ שאיבד כשליש מעובדיו השתתפו עובדי ידיעות; כמה טורי תמיכה במאבק עובדי מעריב תחת נוחי דנקנר ניתן היה לספור על דפיו. התשובה לכולם היא ככל הנראה - מעט, מעט מאד, אם בכלל.

ידיעות אחרונות, יותר מעובדים בכל גוף תקשורת אחר בישראל, נמנעים מלהתייחס לטובה או לרעה לכל משבר בגוף תקשורת מתחרה, כמדיניות. אפילו במדור המדיה של ynet המשברים בתקשורת לא באים לידי ביטוי, בלשון המעטה, בסיקור השוטף.

הפגנת סולידריות? בואו נתחיל מלהסתכל במראה.