נושאים חמים

אתם תהיו המלאכים

לא קל היום לגייס תרומות, וגם המלאכים אינם מה שהיו. ובכל זאת, חנוך מרמרי, בטור מיוחד לוואלה ברנז'ה, מנסה להסביר למה פונה "הכלב הלא-נחמד" דווקא אל הציבור שאותו הוא משרת ומדוע אין בו שום כעס על המכון הישראלי לדמוקרטיה, שניתק את צינור החמצן לאתר

חנוך מרמרי (נמרוד סונדרס)
צילום: נמרוד סונדרס)

סרט תיעודי באחד מערוצי הדוקו הוקדש לאמריקאי הנוהג לנדוד בטנדר שלו ממכלאת כלבים אחת לשנייה ולברור לעצמו את הכלבים ששום משפחה חמה לא תאמץ ואשר דינם המתה. כלבים חסונים, כעורי מראה, חדי שיניים, שפרוותם מצולקת ונביחתם צרודה – כאלה שיאה להם אמירתה המפורסמת של גולדה מאיר, "הם לא נחמדים". החבר החדש פודה אותם, מתגולל אתם על הדשא ומביט להם בעיניים. הם משיבים למלאך שלהם בעיניים נוצצות ובלקיקה חמה.

אם עיתון הוא כלב השמירה של הדמוקרטיה, עיתון לביקורת התקשורת הוא כלב השמירה על כלבי השמירה. נובח על המנענעים זנבם בכחש, נושך את הנוטים לרצות את אדוני הכוח והממון. היום פונה הכלב הלא-נחמד אל הציבור שאותו הוא משרת ומבקש את עזרתו. "העין השביעית" זקוק לחברים.

"העין השביעית" בונה לעצמו בית חם. אחרי כמעט שני עשורים תחת כנפיו של המכון הישראלי לדמוקרטיה, יוצא צוות "העין" אל המרחב הפתוח. לא מרצון, אבל גם לא בכעס; מתוך הכרה בעובדה שהמכון לא יוכל עוד לפרנס את צוות העורכים והכותבים. כל מי שמבקר את המכון, ראוי שיזכור: המכון ייסד את "העין", אִפשר לצוותה קיום מכובד במשך שנות דור. המכון ספג תלונות ואפילו חרמות, אך גונן תמיד, לעתים בחירוף נפש, ולא ביקש שום תמורה. גישה זו, מופת מלאכי בעולם כוחני של בעלי עניין, היתה לנכס העיקרי והייחודי של "העין". גישה זו אפשרה לעיתונאי "העין" עצמאות מחשבתית והתמקדות במטרתם: שירות לקהילה התקשורתית ולציבור כולו, שלא על מנת לקבל תמורה.

רק צרכנים ביקורתיים יוכלו לדרוש עיתונות טובה יותר

לא קל היום לגייס תרומות, וגם המלאכים אינם מה שהיו. עיתון לא מציע לבעליו הנצחה ולא סיפוק פילנטרופי – ועיתון נשכני אינו מציע לבעליו הכרת תודה ונמיכות זנב. לא אנחנו נאמר לתורם מה חשוב, ומה חשוב יותר. אבל אפשר בקלות להסביר מדוע עיתונות טובה היא נשמת אפה של הדמוקרטיה, ועד כמה חיוני הוא השירות שיאפשר לקוראי העיתונים ללמוד צרכנות טובה גם בתחום צריכת התקשורת. רק צרכנים ביקורתיים של התקשורת העיתונאית יוכלו לדרוש עיתונות טובה יותר, ורק עיתוני ביקורת תקשורת הם שיכולים להיות כלי בידי הציבור כדי לנסח דרישות שכאלה.

עיתון ראוי לשמו הוא יצור מחוספס, וגם רגיש במיוחד. מי שמואיל לתרום לעיתון דיגיטלי חדור-שליחות, מבקש לא פעם לשחק בצעצוע החדש, לעצבו לצרכיו ולהפיק ממנו תועלת כלכלית או פוליטית. לעתים עיתון שנרכש למטרה זו, מת בידי בעליו ומותיר רק את קליפתו - לוגו ישן המסתיר אובדן דרך ותפלות רעיונית. יש, אם כן, הבדל בין עצמאות כלכלית לעצמאות רעיונית. ולפעמים ישנם מלאכים – יחידים וארגונים – שמבינים כי לא כל מפעל לתועלת הציבור יכול להגיע לאיתנות כלכלית מבלי שבכך תשתנה מהותו ותימחק זהותו.

אילוסטרציה
(אילוסטרציה)

המודל של ביל קלר

מי שמבקש דוגמה לשירות עיתונאי חיוני ללא "מודל כלכלי", יעקוב אחר עיתונו (הדיגיטלי) של ביל קלר, עורך הניו יורק טיימס לשעבר - The Marshall Project. העיתון, שנוסד בשנה שעברה, הביא קול חדש וביקורתי לציבור האמריקאי בכל הנוגע להתנהלות המערכת המשפטית, המדינתית והפדרלית בארה"ב, על כשליה ועוולותיה. עיתון זה לא עסק, זו שליחות. העיתון של קלר הוא עיתון ללא כוונת רווח, שמאחוריו עומד מלאך, איש וול סטריט, ניל בארסקי שמו.

"העין השביעית" פועל לגיוס הון בכל דרך אפשרית, אבל בראש וראשונה הוא פונה לקהליו. תרומה של ציבור רחב היא הדרך הבטוחה להבטחת עצמאותו של העיתון. צוות "העין השביעית" עשה ומעוניין להמשיך לעשות עיתון עצמאי, מקצועי וביקורתי, שכל תכליתו לספק ידע ותובנות לתועלת הציבור. יידעו כל אחת ואחד מקוראי "העין השביעית", שתרומה לעין, לשגשוגה ולאריכות ימיה, היא תרומה חיונית לחברה כולה. אתם תהיו המלאכים.

* הכותב שימש כעורך הראשי של "העין השביעית"