אחת התופעות המתסכלות שמלוות את ארגון העיתונאים בניסיון המתמיד להתמודד עם רמיסת האתיקה המקצועית והפגיעה בחופש העיתונאי לטובת האינטרסים של המו"ל, היא האופן הדו קוטבי שבו לא מעט עיתונאים מתמודדים עם הסוגיה. מצד אחד הם שרויים בקוטב הסתגלני, שרבות כבר נאמר ונכתב בגנותו: הצנזורה העצמית, שירות מוקדי הכוח במקום שירות הציבור והרכנת הראש בפני השררה - לעתים מתוך היעדר אכפתיות ולעתים כדי לא לאבד את הפרנסה.
מצד שני, על הקוטב האחר של המשוואה - המתייאש - ממעטים לדבר והוא מתסכל לא פחות. לרוב הוא מלווה באמירות כגון "רוצים לפטר אותי כי עצבנתי מישהו, ואני לא מתכוון להיאבק נגד זה" או בגרסה היותר אקטיבית של התופעה "די, נמאס לי מכל הביזיון האנטי-עיתונאי שהולך פה. אני עוזב לטובת דוקטורט/יח"צ/ברלין".
הקוטב המתייאש מתסכל הרבה יותר מהקוטב הסתגלן, כי מילא שעיתונאי מזנה את הסטנדרטים המקצועיים והאתיים שלו רק כדי לא לאבד את הפרנסה (בזוי ככל שזה יהיה, ברמה הנפשית זה עוד מובן) - אבל למה לכל הרוחות עיתונאי ששוקל גם ככה לעזוב מתוך מיאוס, או מתוך אובדן תחושת השליחות והאהבה למקצוע בגלל שנים של התנהלות מערכתית מושחתת, לא מצליח להביא את עצמו לכדי מאבק מול אותו דיכוי פנים-מערכתי? למה לא לתת הזדמנות אחרונה לאופציה לעשות שינוי, אם החשש מפיטורים נעלם גם ככה לנוכח הרצון לעזוב? ולמה שעיתונאי שפוטר לא ינסה להשיב מלחמה שערה - כשבמקרה הטוב יצליח לבטל את פיטוריו ובמקרה הרע ייצר הרתעה שאולי תמנע מאותו מדכא לחזור על מעשיו עם עיתונאים אחרים? האם זה רק החשש מלהיות מסומן כעושה צרות בעיני מעסיקים עתידיים או שמא מדובר במנגנון נפשי עמוק יותר של דיכוי עצמי - שהצנזורה העצמית היא רק אחד מסממניו - והוא שמונע מעיתונאים להרים את ראשם, גם בתפקידם וגם בלכתם?
סיפור קטן גדול
יאסר עוקבי, עד לא מזמן עורך המקומון הבאר שבעי "שבע", אינו מהמתייאשים. בזמן מבצע צוק איתן הוא פרסם במקומון ראיון בלעדי שקיים עם אלמנתו של אזרח בדואי שנהרג מטיל חמאס, תוך הבלטה ביקורתית של תופעת היעדר המיגון ביישובים הבדואים בנגב. ביום פרסום הכתבה הוא זומן לשימוע לפני פיטורים. "בוודאות אני יכול לומר לך שבשבוע שכזה, הכתבה הזאת הסבה לנו נזק ציבורי ומסחרי", כתב לו המנכ"ל במכתב ההזמנה לשימוע, "זהו נושא ראוי, אבל לא לעיתון מקומי בבאר-שבע, ולא בשבוע שכזה, שבוע של מלחמות". כעבור כמה ימים עוקבי פוטר.
גם עוקבי עמד מול אותה דילמה, ובחר לא להתעטף בייאוש הכל כך נוח, שמייצר הצדקה להיעדר העשייה. כשפנה לארגון העיתונאים בבקשת סיוע הוא הדגיש שמבחינתו מדובר לפני הכל בסוגיה עקרונית. "הסיפור שלי הוא סיפור קטן", כתב בעמוד הפייסבוק שלו כשהחליט לפוצץ את הפרשה, "הייתי עורך של עיתון קטן. אבל הסיפור הזה מעיד, נדמה לי, על סיפורים מתרבים והולכים. על הזרם העכור של החיים שלנו כאן. כל עוד אדם לא יהיה אדם. כל עוד אזרח לא יהיה אזרח. כל עוד עיתונים לא ייקחו על עצמם גם תפקיד של מי שמנסה לעצור זרם עכור ולא רק להתקדם איתו כי הכסף לדעתם איתו, אנחנו נטבע בביוב, וזה לא ייקח יותר מדי זמן".
משל הרופא
באופן חריג, ארגון העיתונאים החליט לא רק לסייע לעוקבי ולייצג אותו משפטית - כפי שאנו מסייעים לחברי ארגון אחרים שנמצאים במצוקה - אלא גם להצטרף אליו כצד להליך. מבחינתנו לא רק עוקבי נפגע מפיטוריו, אלא מדובר בחלק מפגיעה מתמשכת בכלל העיתונאים בישראל, וכנגזרת מכך גם בציבור הישראלי הרחב שאותו אנו מחוייבים לשרת.
לצד טענות על הליך לא תקין ועל אפליה כלפי עוקבי על רק מוצאו והשקפתו, הטענה העקרונית והמרכזית שלנו היא שהפיטורים אינם חוקיים בגלל שהם מנוגדים לחופש העיתונות ועילתם היא מילוי (ולא הפרה, כפי שניתן היה לצפות) של חובה אתית וציבורית. פיטורי עוקבי, שלטענתנו בוצעו על רקע מילוי חובתו האתית והציבורית, שקולים בהקשר לזה לרופא שפוטר כי שם לנגד עיניו את טובת החולה ואף הציל את חייו. היש אבסורד גדול מזה שהפרס על הראיון הבלעדי ועל הצפת נושא בעל חשיבות עצומה - הצלת חייהם של אזרחי המדינה - יהיה אובדן הפרנסה? מבחינת לא מעט עיתונאים האבסורד המובנה הזה, שעל עבודה עיתונאית מקצועית משלמים מחיר תעסוקתי, הוא כבר עובדה מוגמרת, שכאמור נעה בתנועות חדות בין הקוטב הסתגלני לקוטב המתייאש.
בחירתו של עוקבי לא להתייאש, אלא לאתגר ביחד עם ארגון העיתונאים את המצב המשפטי הקיים - לפיו חופש הביטוי העיתונאי הוא בסופו של דבר קניינו המו"ל, יעשה איתו מה שיעשה איתו - עשויה לייצר תקדים דרמטי והיסטורי. הצלחת ההליך והכרה של בית הדין בכך שמילוי חובתו הציבורית של העיתונאי אינה יכולה להוות עילה לפיטוריו עשויה לתת תשתית משפטית לחיזוק מעמדם של כלל העיתונאים בישראל.
במצב הרעוע של חופש העיתונות בישראל כיום, העיתונאים צריכים את החיזוק המשפטי הזה, אבל יותר מכל אנחנו צריכים יותר יאסרים - יותר עיתונאים שלא עוברים מקוטב הסתגלנות לקוטב הייאוש, יותר עיתונאים שבוחרים לדבוק באתיקה המקצועית ולהיאבק על דמות המקצוע ומעמדו. כן, גם תוך סיכון הפרנסה או חשש מדימוי של עושה צרות.
* יאיר טרצ'יצקי הוא יו"ר ארגון העיתונאים.