הזדמנות גדולה לביטול הרפורמה ברשות השידור

הרפורמה הגדולה ברשות השידור כבר לא תושלם, לפחות לא במתכונת שאישרה הממשלה הקודמת. בלשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו סירבו אתמול לומר מדוע מתעכב אישור המועצה שאמורה לפקח על הקמת הרשות החדשה, ומה הם השינויים שמבקש ראש הממשלה לערוך בחוק הרשות. השר במשרד התקשורת, אופיר אקוניס, היפנה את השואלים לראש הממשלה עצמו. אקוניס התנגד לחוק רשות השידור החדשה וגם היום, כשר הממונה על יישומו, אין לו הרבה דברים טובים לומר עליו. רשמית הוא טוען שהחוק אינו ישים בלוח הזמנים שנקבע. אבל בחוגים סגורים הוא משמיע ביקורת מהותית יותר. השר היה מצפה שהחוק ייקבע שהשידור צריך להיות לא רק "ציבורי" אלא גם "ממלכתי".

ההבדל בין שידור הרואה עצמו כמשרת הציבור לשידור המשרת את "הממלכה" – שנציגתה היא הממשלה – יכול להיות תהומי. העיכוב בהקמת הרשות החדשה אינו מקרי, ועשוי להיות לא קצר. העובדה שהרשות פועלת זמנית תחת מפרק אינה צריכה להטעות. בפעם האחרונה שגוף ממשלתי הועבר לניהול מפרק זמני, זה קרה בחברת "אל על" ונגמר לאחר יותר מעשר שנים.

הרפורמה ברשות השידור הייתה אחד המהלכים הגדולים עליהם ביקשו שר האוצר יאיר לפיד ושר התקשורת גלעד ארדן לסלול את דרכם ללב הציבור.

התכנית נועדה לפתור את שתי הבעיות העיקריות של הרשות: ניהול בעייתי שהתקשה להתמודד עם ועדי העובדים השולטים למעשה ברשות, ומעורבות פוליטית המשבשת את התנהלות הרשות. ניסיונות הבראה והתייעלות קודמים נכשלו, נוכח התנגדותם של הוועדים החזקים. במהלך עצבני אחד הפסיק לפיד את ההידיינות על תכנית ההבראה הבאה, וסיכם עם ארדן על תכנית מהפכנית: פירוק רשות השידור, העברתה לניהול זמני לידי "מפרק מפעיל", ובמקביל להקים רשות חדשה, יעילה ומשוחררת מגבנוני העבר, וחקיקה חדשה מבודדת אותה מכל השפעה פוליטית. גביית האגרה תיפסק עד מארס 2015, ובמקומה תמומן הרשות באמצעות האגרה הסמויה שתמשיך המדינה לגבות מבעלי הרכב, הכנסות מפרסום ותשדירי שירות והשלמות מקופת האוצר.

את המתווה לתוכנית הציעה ועדה בראשות איש התקשורת הוותיק רם לנדס. לפיד וארדן קיבלו את ההמלצות ומיהרו לשלב הביצוע כשהם נסמכים על הקואליציה חזקה ורוח הרפורמות המפעמת בכל ממשלה חדשה. החוק לפירוק והקמת הרשות החדשה אושר במהירות שיא. בית המשפט אישר את בקשת הפירוק כונס הנכסים הרשמי דוד האן מונה למנהל הרשות בתקופת הביניים. ואז הכל נתקע.

השופט עזרא קמא בחר אמנם את חברי הוועד המנהל של הרשות החדשה, אבל ראש הממשלה, בתפקידו כשר הממונה על יישום החוק, מעכב את חתימתו, וללא מועצה לא יכולה הרשות החדשה לקום.

העיכוב חושף חלק מהבעייתיות הגדולה של החוק החדש: גם אם נתניהו ייתן אור ירוק להקמתה של הרשות, הסיכוי שהיא תהיה "מנותקת מהשפעה פוליטית" כפי שטענו לפיד וארדן, שואף לאפס. נכון: בניגוד למועצת רשות השידור, שהורכבה על פי מפתח פוליטי, תהיה לרשות החדשה מועצה ציבורית הממונה באמצעות שופט בדימוס, ללא מעורבות פוליטית. אבל הבעיה של רשות השידור "הישנה" לא היתה במינויים הפוליטיים למליאת הרשות, אלא במעורבות של פוליטיקאים, במינויים בעמדות מפתח של מנהלים וכתבים, ללא קשר וללא ידיעת חברי מועצת הרשות.

לא מדובר רק בבעיה של הרשות אלא במגזר הציבורי כולו. דווקא במקומות שבהם אין לשר סמכות רשמית למינוי אנשים ל"משרות אמון", יכול הפוליטיקאי לפעול "מתחת לרדאר", כשהוא רוחץ בניקיון כפיו. מרבית המכרזים "הפתוחים" כביכול למשרות בשירות הציבורי, הם מכרזים תפורים בהתאם להעדפות של פוליטיקאים ומקורביהם.

רשות השידור שונה מגופים אחרים במגזר הציבורי בגלל שזהו גוף שבו מתקבלות מאות ואלפי החלטות פוליטיות מדי יום, על ידי מנהלים, כתבים ועורכים. בחלקו זהו גוף שמטרתו הרשמית כמעט היא פוליטית, שכן מרבית השידורים בשפות שאינן עברית הן למעשה משדרי "הסברה" לעולם ובעיקר למדינות שכנות.

מה הסיכוי שהרשות החדשה תהיה נקיה מהשפעה פוליטית משחיתה?

מנגנון ההפרדה שנקבע בחוק החדש אינו אלא גבעול העשב שמאחוריו מנסים להסתיר את הפיל הגדול של המינויים הפוליטיים במוסדות הממלכתיים.

יתכן שדווקא מנגנון שקוף של מינוי מועצה על פי מפתח פוליטי – חברתי לרשות השידור, יאפשר להתמודד ביתר קלות עם התופעה ואולי לקזז השפעה של גורם פוליטי אחד. אולם לא מנגנון המנויים הוא הבעיה הגדולה של החוק החדש, אלא התמודדותו עם עולם התקשורת החדש. ועדת לנדס העדיפה לטמון ראשה בחול ולהתעלם מהשינוי המפליג שחלק בעולם התקשורת מאז נחקק חוק רשות השידור אי שם ב-1965. השידור הציבורי, בעיקר בטלוויזיה, נותר בפינתו האפלה, בעוד שהציבור עבר מזמן לרשתות המסחריות.

במאמץ להרחיב את ההשפעה, הקימה המדינה גופים מיותרים ובזבזנים לפיקוח על שידורי הכבלים והלוויין ועל השידורים המסחריים. גופים אלה שעלותם מאות מיליוני שקלים מפקחים על התכנים של הערוצים המסחריים, מנסים להשפיע על תכניהם ובודקים את היקף השקעתם בתכנים בכלל וביצירה מקומית בפרט. פעילותם של גופים אלה עולה לציבור פי כמה וכמה ממחיר אגרת רשות השידור נשמתה עדן ותועלתה אפסית.

אם היו ארדן ולפיד מבינים שהשידור הציבורי הוא ערך החייב להתבטא לא רק בערוץ זניח כמו ערוץ 1, אלא בכל הערוצים הקיימים, היו מקימים רשות חדשה לשידורים ציבוריים, הפועלת בכל הערוצים. במקום לפקח על החברות המסחריות, הייתה הרשות החדשה יכולה לקנות זמן שידור בכל תחנה מרכזית, ולספק לציבור תכנים העומדים בקריטריון שלה: העלות של שידורים כאלה אינה צריכה להיות גבוהה, והשפעתם בשידור בערוץ 2 או 10 יכולה להיות גדולה בהרבה משידורם בערוץ הבלתי נצפה של הטלוויזיה הממלכתית. במקביל, יוכלו הערוצים המסחריים לפעול ללא פיקוח, על פי שיקולים כלכליים בלבד, כמו במדינה חופשית. שילוב השידור הציבורי בערוצים המסחריים יבטיח שהם לא יהפכו לרצף משמים של תכניות בידור זול ודל קלוריות.