במשך דקות ארוכות חיכינו אני ומאות מבוגרים ובני נוער נלהבים למטוס שיביא את 232 העולים החדשים מאמריקה (בינהם 60 צעירים שמתכוונים להתגייס לצה"ל) לטקס קבלת הפנים הגרנדיוזי שהוכן עבורם באולם קבלת הפנים של טרמינל 1 הישן. העברתי את הזמן בלנסות לאתר את העיתונאים בקהל. זה משחק כיפי וקל, שכן בים של דתיים עם כיפות סרוגות, נשים עם כיסוי ראש מעוטרי פייטים, בנות אולפנה אנרגטיות ונערי בני עקיבא מפוארי חצ'קונים, העיתונאים היו החילונים היחידים, ורק הם נותרו עם פרצוף ציני ומובס כשכמה מהעולים החדשים נישקו את מסלול הנחיתה בנתב"ג.
נישוק האדמה זו פעולה שהפכה לקלישאה ישראלית של ריגוש פטריוטי, המקבילה הציונית לכדורגלן לטיני שמצטלב אחרי גול. גם באירוע המדובר הנשיקה היתה הרגע האיקוני שצלמי העיתונות חיפשו להנציח, ובאמת קשה לחשוב על אימג' שיותר מתאים לשער האחורי של ידיעות ביום שישי, בטח אם מצורף אליו ברקוד שסריקתו מקנה הנחה לשלמה ארצי בקיסריה.
הראשון לנשק את הרצפה היה בכלל חנוך דאום, שהוטס לניו יורק יחד עם עיתונאים נוספים על חשבון ארגון "נפש בנפש" שהביא את העולים לארץ. הוא כרע על הברכיים וביצע נשיקה דחקיונרית, כזו שצועדת על הגבול שבין אירוניה עצמית ואהבת המולדת. את המס לאגף נאמני ארץ ישראל הוא שילם בפייסבוק שלו, כששיתף תמונה של 4 עולות חדשות שנישקו את הבטון כמה דקות אחריו וכתב "ברוך בואכן מתוקות. ריגשתן".
מיסיס דאום האכילה את ידידה מאיר אבק
מי שירד יחד איתו מהמטוס היה אושיית הפייס הימנית יותם זמרי, שבניגוד לדאום לא נתפס על ידי בנות האולפנה כמושא סלפי נחשק. כל הזין בלהיות כוכב רשת. זמרי סיפר לי ש"נפש בנפש" פרגנו לכתבים לא פחות מ-3 לילות בניו יורק לפני שחברו לעולים בשדה התעופה JFK. הוא אמר שלמרות שהוא מפרסם טקסטים במקור ראשון ו-NRG, הוא הוזמן לניו יורק דווקא משום היותו דמות פייסבוקית משפיעה. באולם קבלת הפנים ראיתי גם את אשתו של דאום, אותה אני מזהה מ"מחוברים", ואחרי שראיתי בוול של בעלה תמונה של שניהם יחד עם זמרי במסעדה ניו יורקית, שיערתי ש"נפש בנפש" פרגנו גם לה כרטיס.
הצלם ניב אהרונסון שהתלווה אלי לאירוע סיפר לי אחר כך שכתבת חדשות 2, יעל אודם, אמרה לו שבפעם הקודמת ש"נפש בנפש" הביאו מטוס של עולים נלהבים לארץ- ערוץ 2 שלח לנתב"ג את סיוון רהב מאיר, וזו הביאה איתה את בעלה והילדים. מסקנה: עיתונאים ימנים מביאים משפחות לפארטיות ציוניות כמו ששמאלנים מעמיסים בני זוג להקרנות של חנה בירן, ומיסיס דאום האכילה את ידידה מאיר אבק.
קשה להסביר עד כמה הקהל שהגיע לאירוע היה באקסטזה. התחושה היתה שמי שנוחת בארץ זה גלעד שליט או מסי, מה שייצר כמה מופעי ביזאר: שחקני קבוצת הפוטבול הירושלמית Judean rebels football (כן, יש ליגת פוטבול ישראלית והיא מורכבת ברובה מישיבה בויז) שהגיעו בתלבושת משחק מלאה וזקנים מדובללים; איש עם אייפד שצילם כל מה שזז ולבש חולצה שעליה כתוב "הרשיז פור הירוז" לצד הדפס של חיילים וחבילות הרשיז; צלם של ערוץ הטלוויזיה האוונגליסטי מארה"ב; ועובד אמריקאי שמנמן של "נפש ונפש" שלא ידע נפשו מרוב התרגשות. במסגרת נסיונותיו להפיג את המתח הוא ניגש אלי, לחץ לי על החזה עם האצבע ואמר "כתוב פה press אז לחצתי" (כל הכתבים באירוע קיבלו סטיקר שעליו נכתב press). זה היה מבחינתי הקיו לתקוע בורקס פיצה.
מעוז האתיקה העיתונאית האחרון
שיאו של הטקס היה כשעידן רייכל עלה לבמה והפתיע עולה חדשה מאטלנטה שמעריצה אותו ברמת מכתביות עם ריח. בזמן שזמר הלווי האתיופי ייבב את הפתיחה של "ממעמקים" (בעקבות פרק הפתיחה של "החדש של עומרי גורדון", זה בלתי נמנע לבחון את הדינמיקה בינהם בפריזמה של יחסי ניצול), תפסתי לשיחה את כתב גל"צ המנומנם שנשלח לסקר את האירוע. הוא התלונן שלא הודיעו לו שנחיתת המטוס נדחתה בשעה, מה שגרם לו להיגרר לנתב"ג ב-6 בבוקר כמו כלב. "העולים האלה לא יודעים מה מחכה להם", הוא סינן בתוגה, והוסיף שזה מענין שבקהל מקבלי הפנים אין כמעט מזרחים. שאלתי למה לא הטיסו אותו לניו יורק כמו שאר הכתבים והוא הסביר שמבחינת צה"ל זה בעייתי שחייל יקבל מתנה מגוף מסוקר. מצחיק שאיזה רס"ר משמעת עם שפם חתום על החלטה שבדיעבד מתבררת כמעוז האתיקה העיתונאית האחרון.